של מי הילד הזה לעזאזל..?

[Diana M]

תמיד ועדת שילוב

הצוות אינו יכול לקבל החלטה להעביר תלמיד לחינוך המיוחד. הצוות יכול לקבל החלטה להעלות תלמיד לועדת שילוב וזו יכולה להחליט על מתן סיוע במסגרת הכתה הרגילה או על הפניה לועדת השמה. דיאנה

 

[Diana M]

של מי הילד הזה לעזאזל..?

החינוך המיוחד הצהיר כבר מזמן שאינו מחפש לקוחות. לא עוד תדמית של העברת ילדים בכח למסגרות של חינוך מיוחד, לא עוד מתן טיפולים בניגוד לרצון ההורים. כל אלה שייכים להיסטוריה ישנה נושנה. החינוך המיוחד הוא זכות, שרות שזכותו של ההורה לבקש ולקבל עבור ילדו בעל הצרכים המיוחדים. כל הנ"ל אינו חדש. זו הגישה בשמונה השנים האחרונות לפחות. ויחד עם זאת לא הכל ברור או פשוט. השנה ישבתי בלי הגזמה ביותר מ-200 דיונים בועדות שילוב מוסדיות. מרבית ההורים אכן מגיעים ממקום של מבקשים לקבל שרותי חינוך מיוחד עבור ילדיהם במסגרות הרגילות. מידת שיתוף הפעולה גבוהה ביותר, נוכחות הורים בועדות עומדת על מעל 85% וההתייחסות מאוד חיובית, עניינית ומשתפת. השאלה שאני מעלה היא לגבי אותם ילדים שבית הספר בטוח בנחיצות הטיפול עבורם, אך ההורים מסרבים. גם במקרים הללו אני מודעת להליך הטיפולי שלא מוצה מול ההורים, לצורך לעבור איתם את המסלול הלא קל לעיתים עד גיוס שיתוף העולה ורכישת האמון. ועדיין, ישנו אותו אחוז של הורים שיוק..אין שיתוף הפעולה. היום ישבתי בדיון כזה. הילד במצב קשה ביותר, ברור שאם לא תהייה כעת התערבות לא ירחק היום בו יגיע למחלקה הפסיכיאטרית והאמא חסומה לחלוטין, הצוות עולה על בריקדות מתוך ראיית טובת הילד וכפי שזה נראה כיום, פשוט אין שום סיכוי לחדור אל אותה אם. אז של מי באמת הילד הזה..? עד היכן לדעתכם מגיעים גבולות האחריות שלנו כאנשי חינוך וטיפול ואיפה עלינו להניח לדברים ולהשלים עם העובדה שהילד הזה הוא של ההורים שלו? ואיך מתגברים על חוסר האונים והתחושה שאנו מחמיצים את הילד? דיאנה

 

[החורזת**]

איני בקיאהבפרטי המקרה, אבל לפי

מה שאת מתארת יש כאן ילד המצוי בסיכון (רגשי) בשל חוסר מסוגלות הורית לראות את צרכיו. אם כך, האין מקום לערב פקידת סעד? ולגבי שיתוף הפעולה של ההורים, לצערי נוכחתי שבגדול (ואני יודעת שזו הכללה ושיש גם הרבה יוצאים מהכלל), ככל שהילד בא ממשפחה יותר מבוססת, ההורים נוטים יותר להסכים לשעות עזרה לילד. ואילו דווקא באוכלוסיות מצוקה יש יותר נטיה של ההורים להתנגד לעזרה, הם רואים בה סטיגמה, קיפוח ואיום שבהסכמתם שהילד יקבל עזרה מהמערכת הם פותחים פתח להעברתו לחינוך מיוחד. זה עצוב ופרדוקסאלי, כי דווקא למשפחות מבוססות יש בדרך כלל יותר אמצעים לתגבר את הילד גם באופן פרטי ואילו בשכבות ממעמד סוציו אקונומי נמוך, זהו בעצם הצ'אנס היחיד של הילד לקבל סיוע וגם את זה מונעים ממנו.

 

[miri l]

מהניסיון שלי המצב אינו כזה...

לא ראיתי קשר בין מצב סוציו-אקונומי להסכמה או אי הסכמה לקבלת שעות סיוע מהמערכת. לצערי הרב, למדתי ילדים רבים, אינ-ספור ב-12 השנים שאני במערכת , ממשפחות שידם אינם משגת טיפולים פרטיים, משוועים לעזרה בתוך המסגרת, ולא נענים מחוסר תקציבים. לפעמים נוצרים מצבים הפוכים ממה שתארת, שמשפחות בעלות אמצעים מעדיפות לטפל באופן פרטי, מחוץ לכתלי בית הספר ובלא ידיעת הגורמים בבית הספר. לפעמים בצדק רב ולאור התנסויות שליליות , לעתים הנתק גורם לפגיעה ברורה בהתקדמות התלמיד. הורה עם מודעות גבוהה לצרכי ילדו ולתנאים של המערכת שוקל לגופו של המצב ומעריך רווח מול הפסד. לא תמיד הרוחים וההפסדים ברורים כל כך לעין.... מירי

 

[החורזת**]

כנראה שלא הובנתי, לא התכוונתי

למשפחות שידן משגת מול מבוססות כמשפחות יחידות אלא בסביבה כולה. למש בערי פיתוח יש יותר מקרים של התנגדות לסיוע מאשר בשכונות מבוססות (ולזה יש נתונים סטטיסטיים), משפחות מקרב יוצאי אתיופיה מגלים יותר התנגדות לשעות שילוב (ושוב גם לזה יש נתונים סטטיסטיים). ושוב אני מציינת, כמובן שזה לא הכלל, יש גם הרבה הורים מעיירות פיתוח ויואי אתיופיה שמסכימים לשעות השילוב. אני מדברת על מגמה של יותר ריבוי להתנגדות בקרב אוכלוסיות אלה.

 

[miri l]

לא שמעתי על נתונים סטטיסטיים

אשמח לקרא על כך. אם תוכלי להפנות. אני לא חשה במגמה זו. לגבי יוצאי אתיופיה אני מכירה היטב את התופעה, ואני מבינה גם מניין צצה. עדה זו סובלת, לצערי, מקבלת פנים לא תמיד ידידותית באופן העמוק של המילה. הם , כקהילה, אבדו אמון במערכות ממסדיות שפעמים רבות הונו אותם. מתרצים זאת זה בכאילו קשיי תקשורת, אבל בעצם, לא ממש טורחים לידע אותם על זכויותיהם ווכו'... עקב כך נוצר מצב שבו הם מפחדים לחתום על ניירת שלא מובנת להם, מפחדים להדחק לשוליים וכל עצה שעלולה להציבם מחוץ לנורמה מפחידה אותם... מעבר לכך, אבחון צרכיהם של ילדים יוצאי העדה אינו ממופה בצורה רצינית ומעמיקה והם אינם נבדקים על פי ההקשר שבו גדלים אלא על פי נורמות זרות להם שמכשילות אותם ממילא... אז יש להם סיבות טובות , מבחינתם, להיות חשדניים כלפי המערכת. לא?

 

[ש י ר י ת ה]

עצוב לשמוע

לא, אין לי תשובות או רעיונות, אבל אני שמחה שאני לא אטומה לצרכים של בתי.

 

[Diana M]

פקידי סעד

שלום חורזת, האפשרות לפנות לפקידת סעד אכן עומדת על הפרק, אך כפי שמירי כתבה, איני מצפה לישועה משם. כל זמן שאין הוכחות לפגיעה בילד פקידי הסעד לא נכנסים כל כך מהר לתמונה (לפחות זו המדיניות של האגף לשרותים חברתיים ברשות הנדונה) ובכלל זו שאלה בפני עצמה עד כמה הם כן נכנסים לתמונה בכלל. התדמית שיש בציבור לפקידי הסעד בפרט ולעוסים בכלל היא די שלישית "חוטפים ילדים מהבתים" , מצב פלוס חוסר מתמיד בתקנים, מביא אותם למצב די אינפוטנטי. ברור לי ברמה הרציונלית כי הילד הוא של הוריו ומאידך מאוד קשה להשלים עם המצב מבלי לנסות לשנות. דיאנה

 

[החורזת**]

תלוי מי ואיפה.

נכון שיש הרבה רשויות שהמצב שתיאר אופייני להן ואף יותר גרוע. עם זאת יש הרבה פקידי סעד שעושים עבודתם נאמנה. כמובן שאיני מתכוונת להשתמש בפקידת הסעד כשוט, או כגורם מעניש, אלא כגורם טיפולי נוסף שנכנס למשפחה מזווית אחרת. יש מקומות שדווקא שיתוף פעולה בין לשכת הרווחה לשירות הפסיכולוגי ולבתי הספר, יוצצר שיתוף פעולה פורה, שכולם, כולל המשפחות, יוצאים נשכרים ממנו.

 

[miri l]

לדיאנה

באמת יש מצבים בהם נותנים טיפול לילד תחת צו בית משפט, ראיתי תהליך כזה פעמיים. לא אומר לך שראיתי תועלת מהמצב. בדרך כלל הייתי מעדיפה לראות תהליך כזה מופעל על ההורה ולא על הילד. שכן ברור שטובת הילד היא בדרך כלל שההורה יעבור תהליך טיפולי... כדי שיהיה זמין לטפל בו. גם בשרות הפסיכולוגי נתקלתי פעמים רבות באטימות לעניין זה. מסתפקים בטיפול בילד "כפצייאנט מזוהה" ולא תמיד יש אנרגיות/תקציבים/מודעות לצורך בטיפול בבני המשפחה בראיה הוליסטית... אז... לשאלתך... הילד הוא של ההורים, אבל הילד וההורים שלו הם ביחד "חבילה" שלנו, שכדאי כפי שאמרת, להשקיע משאבים לתמיכה בהם... וכשהסרבנות "קיצונית" , לערב את החוק...אבל לא לצפות "מי יודע מה...." קשה מאוד להוכיח "הזנחה" רגשית/נפשית/רפואית ואפילו פיסית... פעמים רבות אני מוצאת את עצמי עם חוסר האונים ותחושת ההחמצה... בדרך כלל אני מתמודדת בעזרת חשיבה רציונלית אודות מה אני בתפקידי עושה ועוד יכולה לעשות למען הילד - וזה מבחינתי מרבית האנרגיות להשקעה. כך אני אומרת גם למחנכות אותן אני מנחה, כאשר הן מספרות על חוסר אונים של ילד מבית קשה במיוחד: תפקידנו כצוות הוראה הוא לאפשר לילד בבית הספר חויה חיובית, ככל הניתן. אין לנו השפעה על המתרחש בביתו, אבל יש לנו השפעה על המתרחש עמו במשך שעות הבוקר כחויה מעצבת ומשמעותית. ובזה להתרכז. מירי

 

[Diana M]

מסכימה עם מרבית דבריך מירי

גם הנסיון שלי מביא אותי למסקנות מאוד דומות. בענין השפ"ח הנסיון שלי דווקא שונה, כן קיים נסיון להתייחס לילד כחלק מיחידה משפחתית, אך שוב דווקא באותם מקרים קשים כאשר אין שיתוף פעולה של המשפחה כמעט ולא ניתן לטפל גם בילד שכן לרוב אותם הורים גם מסרבים לאשר מעורבות של הפסיכולוג ואז ניתן אמנם לתת יעוץ למחנכת , אך לא יותר מכך. דיאנה

 

[שרון123]

מאד מצער../images/Emo10.gif

לנו יש ניסיון כל כך טוב עם המערכת של החינוך המיוחד, שממש מצער אותי לשמוע שיש כאלה המוותרים על זה מראש. אני בטוחה שהאם חושבת שהיא עושה מה שהכי טוב לבנה, אחת הבעיות היא התדמית של כיתות החינוך המיוחד, ככיתות של מופרעים, וכבר כתבתי כאן שכשאמרתי פעם לצוות חינוכי מאד מאד מכובד במיח"א שאני שוקלת להעביר את ירדן לחינוך המיוחד, התשובה שלהם הייתה שאני מוותרת עליה. אולי יש לחינוך המיוחד בעיה של יחסי ציבור. ולשאלתך, חייב להיות מישהו שיצליח להגיע לאמא הזאת. חייב להיות מישהו שירכוש את אמונה, ויצליח להראות לה כמה נזק ניגרם לו במסגרת שלא מתאימה לו. אולי אפשר לפנות לעובדות סוציאליות שיעזרו?

 

[Diana M]

ואפילו יותר

שרוני יקרה, זו אינה הסיבה. במקרה זה לא נעשה נסיון להשכנע את האם להעביר את בנה למסגרת של חנ"מ, אלא לנסות לתת לו טיפול חיוני בחינוך הרגיל והיא מסרבת. אמנם מדובר במקרה חריג מאוד, אך קיימים לצערנו גם כאלה. דיאנה

 

[דר תום גומפל]

הלקוי יותר ממוסד

מנקודת הראות שלי, אני רואה בעיה יותר עמוקה שנובעת מסיבות תחוקתיות. דעתי היא שהחוק צריך להיות כתוב בצורה כזו שהיא תאפשר נוכחות בועדת השמה או שילוב של הורה או נציג ההורה ובנפרד נציג שמטרתו להגן על זכויות הילד. אני מידי פעם ממלא את התפקיד עפ"י הזמנת המשפחה (הם חושבים שאני אהיה נציג שלהם, אך אני מבהיר שמטרתי היא לדאוג לאינטרסים של התלמיד בלבד). אגב, אותה בעיה קיימת בביתי המשפט (אך משתנה בזמן האחרון). עד שבעיה זו תפתר בצורה זו, הבעיה שדיאנה מציגה (שאינה כ"כ נדירה) תמשיך.

 

[Diana M]

אין לי הרבה נסיון עם חוקים, אך

עד כמה שאני מודעת לנושא קיימים חוקים המגנים על קטינים וחסרי ישע, כשצריך , גם מפני הוריהם. החוק נתן לפקידי הסעד הרבה מאוד כח בנושא (יש החושבים , יותר מדי) פגיעה מצד ההורה או אי מסוגלות הורית היא סיבה תקפה להפעלת חוק נוער. לצערי הרב,כפי שכבר ציינתי, בפועל הדברים נראים מאוד אחרת. מחד הייתי מאוד שמחה לראות אנשים אלה שקיבלו מנדט לדאוג לילדים הזקוקים להתערבותם נוכחים, פועלים יותר. ומאידך כפי שהדברים נראים היום כאשר ההתערבות של הגורמים הללו היא בעיקר התערבות "מענישה" עם מעט מאוד אוריינטציה טיפולית ומניעתית הטעויות שעלולות להתרחש , עליהן תמיד משלמים הילדים, הן לא פחות מפחידות מבחינתי. דיאנה