של מי העבודה הזאת לעזאזל או -איפה עובר הגבול?

[אשה מרציפן]

של מי העבודה הזאת לעזאזל או -איפה עובר הגבול?

בעקבות הדיון שהתפתח בעקבות השיתוף של nofi1456, עלו לי כמה מחשבות. אחרי שקוראים את מה שהיא כותבת, הדבר הנכון לייעץ לה - כפי שהתבטא אצל מרבית המגיבים, הוא לעזוב את אותו מקום בהקדם, אם אפשר אפילו אתמול. מהצד השני, יש נקודה שאני מסוגלת להבין, והיא החשש להישאר ללא שכר. נכון, במצב הנוכחי פוגעים בזכויות שלה ובמקום אחר היא תוכל גם להשתכר שכר גבוה יותר וגם לא ימנעו ממנה זכויות בסיסיות, אבל אני יכולה להבין בסיטואציה שכזאת את מי שיעדיף קודם לאתר מקום עבודה חלופי ורק אז לעזוב.

נשאלת השאלה - איפה עובר הגבול? אני כבר לא מתכוונת ספציפית לnofi, אלא בכללי: מאוד קל מהצד להגיד למישהו אחר שאנחנו לא מבינים למה הוא נשאר במקום עבודה שסובל בו ו/או מנוצל בו, אבל מהצד השני, לא לכולם יש גב כלכלי, ולא כל אחד יכול להרשות לעצמו "לשמור על הכבוד שלו" ולהתפטר בתרחישים כאלו. אני בזמנו כשהייתי בין עבודות עבדתי בעבודה זמנית שהייתה מאוד מתחת לכישוריי, ובנוסף הממונה עלי שם הייתה אשה לא שפויה לדעת רבים, ולכן גם בקרב העובדים הקבועים התחלופה הייתה היסטרית. אני נשאלתי מספר פעמים למה אני נשארת שם, ובהמשך אפילו "ננזפתי" על כך שלא מיהרתי לעזוב, וגם ההסבר שלי שעם כל הכבוד, אני עדיין צריכה לשלם שכ"ד וחשבונות בסוף החודש, לא התקבל בהבנה.

מה גישתכם בעניין? הייתם פעם במצב דומה? יש לכם הצעות לפיתרון במצב כזה?

 

[קואלה המקורית]

שאלה טובה - אני חושבת שזה עניין פרטני

אני אתן דוגמה.
אני מחויבת לשעות נוספות, כל עוד העבודה דורשת. גם אם לא נקבעו לי מראש.
למשל - ביום חמישי שלפני חופשת פסח, הייתה ישיבה שהייתה אמורה להסתיים בשעה 19:00, אחר כך נאמר שהיא תסתיים בשעה 22:00, בפועל הסתיימה בשעה 03:00 בבוקר.
למרות שהיו לי התחייבויות אחרות, שהבוס שלי ידע עליהן (שיעור באוניברסיטה), ויתרתי עליהן, בגלל תחושת האחריות האישית שלי, ונשארתי כמעט עד סוף הישיבה.

הבוס שלי, שבאמת לא ידע שכך יהיה, התנצל. הסברתי לו שאין לי בעיה להישאר שעות כאלו כאשר יש משהו מיוחד (במקרה הזה, סגירת חוזה לאחר שנתיים דיונים), אבל אני צריכה לדעת מראש, כדי להיערך בהתאם.
(לצורך העניין, להביא לימודים לעבודה, כדי שאוכל להעסיק את עצמי, או נוזל לעדשות, שזה נשמע טיפשי, אבל מבחינתי זו הבריאות שלי).

הסביבה הקרובה שלי מאוד כעסו עלי על הקטע הזה של "להישאר מעבר".
ההורים, השותפה, החבר וכאלו.
מצד אחד - הם צודקים. בפעם שעברה שהיו לי ימים מטורפים כאלו בגלל מכרז, אני התמוטטתי המטבח יום אחרי כן.
מצד שני - זו התחייבות שלי מול המעסיק בחוזה.
מצד שלישי - זה טירוף וגובל בתחום האפור של חוקי לא חוקי.
מצד רביעי - זה כסף. בערך.
מצד חמישי - זו הרגשת אחריות אישית שלי.

אז אני פשוט עושה "סלקציה" בין הנכונות שלי להישאר לדברים מסוימים, לבין בחירה מודעת שאני לא נשארת כי יש לי כך וכך, והודעתי מראש.

אבל, לגבי איפה עובר הגבול? אני מניחה שזה פרטני לכל אחד.

 

[קואלה המקורית]

ובהקשר לכך - הנה שאלה אליכם/ן

חברתי מצאה עבודה לא רעה מבחינת המשכורת, אבל מטורפת מבחינת שעות ובעיקר מבחינת הבוס.

מדובר בעורך דין, שיכול להתעצבן על כל שטות.
היא נתנה לי דוגמה מיום שני האחרון. אחת הבנות שמה תיק על המזגן לכמה דקות. וזה חסם לו את האוויר או משהו. הוא צעק עליה לפני כולן והעיף אותה הביתה. (היא לא הלכה...)

הבנתי שהגיעה לשם מזכירה חדשה, בלי שעברה ריאיון אצלו. היא עזבה עבודה קודמת, אחרי שעה, אפילו שהוא לא הכיר אותה או ידע את שמה, הוא אמר לה שהיא לא מוצאת חן בעיניו ושהיא מפוטרת. (אחרי שעה, כן, אחרי שעה).

עוד דוגמה - מישהי הביאה בטעות קלסר לא נכון אליו. הוא השאיר את כל מנהלות המשמרת שעות נוספות כדי ללמד לקח קולקטיבי.

ויש עוד סיפורים כגון שאסור לשלוח מייל ללא אישורו, הוא יכול לחטוף קריזה רק כי לבשת חולצה מצבע לא נכון או משהו בסגנון.

הייתן/ם נשארים/ות במקום כזה?

 

[חרצית קטנה1]

אפילו דקה לא הייתי נשארת שם.

 

[1Shir]

את חייבת לסדר לי לעבוד שם.

לא, אני פשוט חייבת לחוות את זה בעצמי.

רציני שהוא מצליח לשמור על עובדות יותר מיומיים עם ההתנהלות הזאת? בכל זאת, לא בדיוק חסרים משרדי עו"ד. או שהוא משלם להן 50 לשעה

 

[nofi1456]

נשמע מזעזע!

הייתי נשארת שם כל עוד ההתנהגות שלו לא מלחיצה אותי באופן תמידי. אני לא רוצה לעבוד במקום שכל צעד נעשה בפחד של איך הבוס יגיב.

לפי התיאורים שלך...הרבה לפני שהוא יאבד את כל העובדים שלו הוא יחטוף התקף לב...אני באמת לא מבינה איך בן אדם יכול לחיות עם עצמו ככה..

 

[אשה מרציפן]

לפי מה שאת מתארת

יש סיכוי שגם מי שרוצה לא בהכרח תספיק לברוח...

מדובר במקרה מאוד קיצוני שגם נשמע מוגזם למדי - איך התקבלה מישהי בלי ראיון? לא החתימו אותה על חוזה? בכללי, זה לא מומלץ להתחיל עבודה בלי להתראיין ולהתרשם מכל מי שממונה עלייך, ככה שלא ברור גם איך נוצר המצב הזה. אני הראשונה שתאמין לסיפורי זוועה כי גם לי היו בזמנו סיפורי זוועה שאנשים התקשו להאמין שהם קיימים ושאלו למה אני לא בורחת ממקום העבודה אם זה נכון, אבל יש מקרים שאפשר ורצוי להימנע מהם - ע"י פקיחת עיניים, ואפילו שאלה פשוטה של העובדים שם כמה זמן הם עובדים שם.

מנגד, אני הראשונה שתבין מצב בו מישהו מוצא את עצמו בעבודה זוועתית עם יחס "לא משהו" ועדיין לא בורח, כי אנשים עדיין צריכים לאכול. לפעמים צריך להפעיל מסננת בעבודה, ובמקרים קיצוניים שכאלו כשברור שהבעיה היא בצד השני ולא בך, זה אפילו יותר פשוט, גם אם יוצר תחושה מאוד לא נעימה באופן טבעי.

 

[nofi1456]

ואני עדיין לא מבינה

למה אנשים חושבים שעדיף להתפטר במקום מאשר למצוא קודם משהו אחר.
בעולם שבו גם להרוויח מעל מינימום זה לא תמיד מספיק, אני לא רואה מה היתרון בלשבת בבית.
איפה עובר הגבול? במקרה שלי ועוד הרבה שקראתי עליהם פה ושמעתי במקומות אחרים, לא מדובר באיזושהי הטרדה מינית או משהו ברמה הזאת. במקרים כאלה כמובן שאין כל דרך לפצות כי הנזק הוא לא חומרי אלא נפשי. במקרה כזה *שלא נדע* הייתי בורחת מיד.

 

[אשה מרציפן]

תראי

במקום עליו דיברתי היו מי שעזבו לפני שמצאו מקום אחר, אבל היה מדובר באנשים שלא נשארו לגמרי ללא פרנסה - כמו אשה נשואה שהמשכורת של בעלה אפשרה לה לשבת בבית תקופה קצרה (גם אם זה לא אידיאלי), כמו בחור אחר שהייתה לו הכנסה קטנה נוספת שאפשרה לו רגיעה לתקופה קצרה, מה גם שבתקופות מסוימות בחיים יש שיקולים אחרים - שמעתי לא אחת את המשפט "זה נראה ממש רע בקורות החיים" לעבוד תקופה קצרה במקום כזה ומייד למהר לברוח ממנו, כשבמקרים כאלו נראה "פחות רע" חור ברזומה בתקופה הזאת (אצלי זו הייתה עבודה זמנית גם ככה שלא נכתבה בקו"ח, אבל כל אחד והשיקולים שלו).

אני אישית בנוסף להיעדר ההכנסה הייתי מתחרפנת מלא לעשות כלום, ויש אנשים שגם לא חושבים על כך שברגע שאת יושבת בבית ההוצאות עולות ככה שזה לא רק אובדן המשכורת. בכל מקרה - אם נחזור למקרה שלך - אני בטוחה שלך יהיה הרבה יותר קל למצוא משהו אחר, כי את מחפשת עבודה למשוחררים טריים ככה שיש לך הרבה יותר אופציות וגם אין לך בעיה עם תחלופה לתחום אחר - את מוזמנת להיעזר בנו לרעיונות.

 

[מפזרת צלילים ברוח]

זה קטע בעייתי

כמו שכתבת, זה סוג של קונפליקט - עובד שעוזב מקום עבודה מכל סיבה שהיא, ללא מקום עבודה חלופי, בעצם מעניש את עצמו. לשבת בבית מודאג מחוסר ההכנסה זה לא יותר טוב מאשר לעבוד במקום בו לא אוכפים את החוק ומתייחסים אליך לא יפה, אבל לפחות משלמים לך.

יש כאן בעיה נוספת, והיא שלהמשיך לעבוד במקום כזה לא עושה טוב לאף צד כולל לצד "השלישי" שזה הכלל, כי לוותר ולקבל התנהלות כזאת יוצרת מצב בו ההפרות ממשיכות ולממונים אין סיבה להפסיק כל עוד העובדים מקבלים את המצב, כשלפעמים התוצאה היא הרעת התנאים עוד יותר: ממה שאני יודעת על שוק העבודה ועל התנהלות עובדים, דווקא עובדים ש"מתעללים" בהם נוטים לתת את כל כולם ולהשקיע מאמצים בהתייעלות, מתוך מחשבה ותקווה שאם יתייעלו ירדו בהם פחות, ואולי אפילו ישפרו להם את התנאים, ויש מעסיקים שמנצלים את זה. תוכלו למצוא את המעסיקים החכמים יותר אבל הלא יותר הגונים, שבמקרה כזה יזרקו מדי פעם עצם בצורת מילה טובה או בונוס סמלי מאוד במקרה הטוב, על מנת ליצור אצל אותו עובד אשליה שמעריכים את המאמץ שלו, ובמקביל להמשיך לפגוע בזכויות שלו ולרמוס אותו.

גם בחברת כ"א שעבדתי בה בתחילת דרכי היו מקרים כאלו, אמנם שילמו לנו שכר כחוק ואכפו את הזכויות וכו', אבל השכר היה נמוך יחסית ודרשו מאיתנו עמידה ביעדים והעבודה הייתה תחת לחץ מתמיד, מה שלפעמים הוביל לאווירה לא נעימה ולתחושה קשה, ולא רק לי היו ימי משבר בהם ידעתי שאני לא אעזוב רק בגלל ששכר נמוך עדיף על היעדר שכר.

 

[הילוש ד]

לא צריך לפחד לעזוב מקום עבודה...

במיוחד כשפוגעים בתנאים שלך!
אצלי תנאים במקום עבודה זה הדבר הכי חשוב שיש, שונאת שלא משלמים מה שמגיע לבן אדם.
ועושים דברים שלא חוקיים בעליל! ככה שעדיף לברוח כמה שיותר מהר לפני שיקרו דברים עוד יותר לא חוקיים בהמשך ואז זה עוד סרט.
מבחינתי זה לעבור את הגבול.

אני יכולה להביא דוגמא:
כשהשתחררתי מהצבא לפני שלוש שנים בערך, חיפשתי עבודה המון המון זמן.
וכשמצאתי התחלתי לעבוד במשרד שעוסק בתיאום פגישות- הייתי צריכה לתשאל לקוחות אם הם רוצים מצלמות אבטחה בעסק שלהם ואם הם מעוניינים אז לקבוע איתם פגישה.
כשהגעתי לשם בימים הראשונים לא חתמתי על חוזה כלשהו... המנהלת אמרה שהשבוע הראשון זה שבוע "התלמדות".. ושלא משלמים על זה אני בתמימותי שזו הייתה עבודה ראשונה שלי אמרתי אוקיי סבבה ועבדתי שם 4 ימים ככה, אחרי זה היא אמרה לי שאני לא מתאימה לה, ושאני ישבתי שם כמו עציץ ולא עשיתי דבר.. (נכון לא הלך לי כל כך בעבודה הזאת אז יצא שלא נתתי תפוקה וגם לא לימדו אותי כלום) אז אמרתי לה אוקיי ומה עם תשלום על הימים האלו?..
היא אמרה לי "לא אין תשלום על הימים האלו זה ימי התלמדות ואמרתי לך את זה בהתחלה".
אחרי זה סיפרתי על זה להורים שלי ולחבר שלי והם אמרו לי שזה לא חוקי ואף אחד לא עובד חינם, ממש הרגשתי מנוצלת..
אז ראיתי שאין בכוונתה לשלם בכלל אז אני וחבר שלי פנינו לבין דין לעבודה לתבוע אותה..
זה לקח בסביבות חצי שנה עד שקבעו תאריך למשפט ויומיים לפני המשפט היא התקשרה אליי:
"הילה שלום ראיתי את התביעה שלך נגדי, אני רוצה לקבוע איתך יום להיפגש איתך ולהביא לך את הכסף לימי עבודה שעבדת".. סיכמנו על הסכום שמגיע לי, נפגשתי איתה והיא הביאה לי צ'ק.
היא ידעה שהיא תפסיד במשפט ואפילו תצטרך לשלם לי יותר אז היא התקפלה ושילמה הכל לפני רק כדי שאני יבטל את התביעה..
לא נורא שזה היה בלי תלוש משכורת אבל זה היה כולה 4 ימים ובאותו חודש הספקתי לעבוד בעוד עבודה שכבר הביאה לי תלוש על החודש הזה ושילמה לי ביטוח לאומי.
אני מבחינתי רציתי ללמד את המעסיקה הזאת לקח ולקבל את מה שמגיע לי.
הכסף לא היה מה שחשוב לי אלא העיקרון.
צעירים שמשתחררים מהצבא לא מבינים מה הזכויות שלהם והמעסיקים?! מנצלים מה אכפת להם.
אותי המקרה הזה לימד לקח חשוב ופשוט נתן לי את הסטירה החזקה שצריך להתעורר ואני באזרחות ואין מסגרת שתגן עליי זה רק אני לעצמי.
אז מקווה שצעירים יזהרו יותר ויעשו שיעורי בית וילמדו מה הזכויות שלהם, היום זה כתוב בכל אתר באינטרנט.