דארמה וגרג
New member
שמחה ועצב...(כדאי)
זאת הודעה שנכתבה לפני מס' ימים בפורום פוריות שגם בו אני מציצה מדי פעם (להעשרת הידע) לא נגעתי פשוט עשיתי קופי פאיסט תקראו ותתרגשו והכי חשוב תתחזקווווווזה כמה חודשים - מאז שנתבשרנו, תוליק ואני, כי חלומנו התגשם - שאני חש צורך לכתוב כמה מילים לפורום הנפלא הזה. ההתרגשות הראשונית בתחילה, ושגרת היומיום (גם אם מסוג חדש) שלאחריה, גרמו לכתיבת השורות שתקראנה כאן להתארך ולהתמשך, וסופן שנכתבו רק כעת. איתכן הסליחה. במשך שנתיים ימים, מאז שנכנסנו רשמית לשגרת טיפולי הפוריות, ישבתי עם רעייתי וקראתי את הודעותיכן. יחד איתכן חוויתי את רגעי הכאב ואת רגעי השמחה, המנפצים, אלה גם אלה, את מסגרות המילים בעוצמתם. שנתיים ימים שליוויתי אתכן בלבי. אח הייתי לכן בכאבכן. בכאב המשתק של השאיבה; בכאבי דקירות המחטים האינסופיות; בכאב השחלות המנופחות; בכאב הנוקב של הבושה, כאשר בשיניים חשוקות אתן מפקידות את גופכן ופרטיותכן בידי הרופאים. בכאבים שאנו, בני הזוג, איננו חווים פיזית, אך הם באים כמדקרות בלבנו... אח הייתי לכן בכאב המנסר, המרסק, של עוד שלילי, כאשר לא דם רחמכן הוא זה שניגר, כי אם דם לבכן... אח הייתי לכן במבטים הכלים - הסוקרים בגניבה, כמעט בלא מודע, את כרסותיהן של החברות, האחיות, הגיסות. אח הייתי לכן בתשובות המתפתלות, בעיניים המתחמקות, באמירות ה"מזל טוב" ובחיוכים המאולצים, המסתירים אך בקושי את הכאב החומר בפנים... אח הייתי גם לבני זוגכן, המאמצים אתכן אל חיקם ושפתם לעה באין מילים; הבוערים מתסכול ומחוסר אונים; היושבים אולי, כמוני, באישון ליל מול מסך המחשב, קוראים את דברי רעיותיהם ודמעות זולגות מבין אגרופיהם הקפוצים... אח הייתי לכן בכאב ובשמחה, בעליות ובמורדות, במסלול המפותל המשרטט את התמודדותכן היומיומית, ואת גבורתכן - פשוטו כמשמעו. אני רוצה לומר תודה אישית לכל אחת ואחת מכן, על שליויתן אותנו בדרכנו הארוכה; על תמיכתכן, עזרתכן ודאגתכן התמידית ליקרה לי מכל - מתוך אחוות נשים מחבקת, נדירה בעוצמתה, שכנראה לעולם לא אבין באמת. בדרכי אני מאמין, שיש מי שאוסף אחת לאחת את דמעותיכן, תמצית תקוותיכן, ומניחן בבית גנזיו. אני מייחל, מתפלל ומאמין כי סאתכן קרובה להימלא, וכי משאת נפשכן בוא תבוא. אני יודע כי אין בעולם כולו ראויות לכך יותר מכן. ערן של תוליק.
זאת הודעה שנכתבה לפני מס' ימים בפורום פוריות שגם בו אני מציצה מדי פעם (להעשרת הידע) לא נגעתי פשוט עשיתי קופי פאיסט תקראו ותתרגשו והכי חשוב תתחזקווווווזה כמה חודשים - מאז שנתבשרנו, תוליק ואני, כי חלומנו התגשם - שאני חש צורך לכתוב כמה מילים לפורום הנפלא הזה. ההתרגשות הראשונית בתחילה, ושגרת היומיום (גם אם מסוג חדש) שלאחריה, גרמו לכתיבת השורות שתקראנה כאן להתארך ולהתמשך, וסופן שנכתבו רק כעת. איתכן הסליחה. במשך שנתיים ימים, מאז שנכנסנו רשמית לשגרת טיפולי הפוריות, ישבתי עם רעייתי וקראתי את הודעותיכן. יחד איתכן חוויתי את רגעי הכאב ואת רגעי השמחה, המנפצים, אלה גם אלה, את מסגרות המילים בעוצמתם. שנתיים ימים שליוויתי אתכן בלבי. אח הייתי לכן בכאבכן. בכאב המשתק של השאיבה; בכאבי דקירות המחטים האינסופיות; בכאב השחלות המנופחות; בכאב הנוקב של הבושה, כאשר בשיניים חשוקות אתן מפקידות את גופכן ופרטיותכן בידי הרופאים. בכאבים שאנו, בני הזוג, איננו חווים פיזית, אך הם באים כמדקרות בלבנו... אח הייתי לכן בכאב המנסר, המרסק, של עוד שלילי, כאשר לא דם רחמכן הוא זה שניגר, כי אם דם לבכן... אח הייתי לכן במבטים הכלים - הסוקרים בגניבה, כמעט בלא מודע, את כרסותיהן של החברות, האחיות, הגיסות. אח הייתי לכן בתשובות המתפתלות, בעיניים המתחמקות, באמירות ה"מזל טוב" ובחיוכים המאולצים, המסתירים אך בקושי את הכאב החומר בפנים... אח הייתי גם לבני זוגכן, המאמצים אתכן אל חיקם ושפתם לעה באין מילים; הבוערים מתסכול ומחוסר אונים; היושבים אולי, כמוני, באישון ליל מול מסך המחשב, קוראים את דברי רעיותיהם ודמעות זולגות מבין אגרופיהם הקפוצים... אח הייתי לכן בכאב ובשמחה, בעליות ובמורדות, במסלול המפותל המשרטט את התמודדותכן היומיומית, ואת גבורתכן - פשוטו כמשמעו. אני רוצה לומר תודה אישית לכל אחת ואחת מכן, על שליויתן אותנו בדרכנו הארוכה; על תמיכתכן, עזרתכן ודאגתכן התמידית ליקרה לי מכל - מתוך אחוות נשים מחבקת, נדירה בעוצמתה, שכנראה לעולם לא אבין באמת. בדרכי אני מאמין, שיש מי שאוסף אחת לאחת את דמעותיכן, תמצית תקוותיכן, ומניחן בבית גנזיו. אני מייחל, מתפלל ומאמין כי סאתכן קרובה להימלא, וכי משאת נפשכן בוא תבוא. אני יודע כי אין בעולם כולו ראויות לכך יותר מכן. ערן של תוליק.