שמח להיות כאן-וצריך עזרה

[tINY tIM]

שמח להיות כאן-וצריך עזרה

שלום לכולכם! אני כ"כ שמח שמצאתי את הפורום הזה. אני בן 19 וסובל מהתקפי\הפרעות חרדה מגיל 14. טופלתי ע"י כל מיני מטפלים שונים ברבות השנים. עברתי מתרופה אחת לתרופה אחרת ואף ניסיתי להיגמל כמה פעמים, ללא הצלחה. עתה אני נמצא בטיפול פסיכוטראפי-דינמי, ורואה כל שלושה חודשים (בערך) פסיכיאטרית מקופ"ח שמשגיחה על הטיפול התרופתי שלי. יש לי מטפלים באמת טובים. אך החלטתי בזמן האחרון שאין לי יותר זמן לבזבז, ואני רוצה להתחיל לחיות בלי פחד! החלטתי לנסות מטפל קוגנטיבי-התנהגותי, מאחר וזהו הזרם הפופולארי לכל מיני בעיות בכלל, ולבעיות\התקפי חרדה בפרט. מאוד קשה לי לא לדבר עם המטפלת הדינמית שאצלה טופלתי עד שעברתי לפני שבועיים למטפל החדש. החלטתי שאני רוצה למקד סדרת טיפולים שתעזור לי להתמודד נקודתית עם ההתקפים. בגלל שאני והמטפל מנסים להתפקס על נושא אחד, אני לא יכול "לשפוך" את כל מה שברצוני לשטוח בפניו....ואין לי כ"כ עם מי לדבר. זה מאוד מגביר את החרדה ואת הדיכאון בחיי. אני סובל מדיכאון קשה (לפעמים) מאז תחילת תקופת ההתקפים...ומאוד קשה לי. אני מרגיש בודד במערכה הרבה פעמים. אני ואיאמ שלי כל הזמן רבים, ואין לי את התמיכה שלה...כל החברים בצבא...ופשוט כ"כ קשה.(אני עושה שירות לאומי במקום צבא, בגלל ההתקפים). אני רוצה לחיות...אבל חיים נורמליים נראים כ"כ לא אופציונליים או בהישג יד שלי. חיים טובים ולא בודדים ושמחים...נראים לי אופציונליים- אבל לא בשבילי. אני רוצה לשמוע את דברכם. סיבה נוספת שאני מצטרף לפורום זה, הוא כי אני מאמין שיש בי הרבה מה לתרום לכל מיני אנשים בני גילי וצעירים יותר שסובלים מכל מיני בעיות נפשיות. אני אשמח להיות לכולכם אוזן קשבת בכל עת ומצוקה. אני אעזור לכם לראות שיש אור ותקוה! אני מקווה שאתם תצליחו לעזור גם לי בתקופת חיי הקשה הזאת. יש בי כ"כ הרבה רצון לעזור- אתם תסבו לי עונג רב ע"י שתשפתפו אותי בחרדותיכם ברגעים הקשים- אני אשמח להיות שם בשבילכם! עוד עיניין, המשפחה שלי טסה לארה"ב בסוף החודש הבא ואני כ"כ מפחד ללכת. אני כ"כ מסוכסך עם אימי שאני לא מאמין שיהיה לי קל...וגם אני מפחד ללכת לכל מיני מקומות לבד...איך אני אתמודד אם אינני מכיר את האיזורים ואין לי למי להתקשר שירגיעו אותי....ההתקפים כ"כ מגבילים את כל חיי וחלומותיי. קשה לי. עזרו לי (דבר שחדש לי לבקש...) תודה

 

[talik]

שלום לך,

ההחלטה שלך לדעתי מאד חשובה: אחרי תקופה ארוכה מאד שבה "סבלת אבל המשכת", החלטת שלא עוד - אתה עושה מעשה ומפסיק. ובאמת, ההחלטה הזו היא מאד חשובה, שכן אתה לא רוצה יותר להמשיך לדרוך במקום ורק למצוא מטפל, אלא אתה רוצה שהמטפל גם יעזור לך לטפל בעצמך (זה נשמע אותו דבר, אבל לדעתי יש הבדל). יש פה 2 דברים: א. כל דבר חדש יכול קצת להלחיץ. מעבר ל"התחלה קלה" שהיא להרים את הטלפון ולקבוע עם מטפל אחר, הפגישות הראשונות מכניסות אותך לשוק של "זה לא מה שאני רגיל ומה אני אעשה". באמת, כמו שאתה אומר, לא לדבר עם המטפל שלך על נושאים שהיית רגיל לדבר עליהם זה לא קל, זה גורם לך לאגור את כל הדברים שלך בפנים, ומכניס אותך לעת עתה ליותר חרדה. אבל, בכל זאת מדובר בטיפול מוגדר בזמן (טיפול התנהגותי בדרך כלל מוגדר בזמן), אז אולי כדאי לך לנסות בינתיים לדבר כמו שאמרת עם חברים (גם אם הם נמצאים בצבא באמצע השבוע, הם חוזרים בסוף השבוע או זמינים בערבים...) או אפילו פה בפורום. ב. יש אנשים שיאמרו שהטיפול ההתנהגותי רק מטפל בסימפטום. כלומר, החרדות שלך ירדו אבל עדיין לא תרגיש "טוב" כמו ללא החרדה. השאלה כאן לדעתי היא תמיד הדרגה, ואתה נשמע כאילו אתה בסך הכל מסתדר עם החרדות שלך. לכן, אולי כדאי באמת קודם לנסות להוריד את החרדות בטיפול הקוגנטיבי, ואחר כך ללכת לטפל בבסיס בטיפול הפסיכו-אנליטי? בכל מקרה, כרגע התחלת דרך חדשה, וכדאי לתת לה את הזמן שלה, כי אתה לא יכול לדעת איזה משפט קטן שהפסיכולוג שלך יאמר יכול לעזור לך. תנסה להבין את השיטה, אולי זה לא יעזור, ואולי יעזור מעבר למצופה?

 

[tINY tIM]

תודה

תודה רבה על התגובה המושקעת! אני ממש מעריך את המאמץ! זה דבר ראשון... אני יודע היטב מזה טיפול קוגנטיבי, מאחר והמטפל החדש הוא לא המטפל הקוגנטיבי הראשון שלי. אני מאז ומתמיד התעניינתי בפסיכולוגיה ואני קורא ה-מ-ו-ן ספרי עיון ומחקר על הנושא מאז גיל צעיר. אני מבין היטב מהם היתרונות והחסרונות בטיפול הקוגנטיבי. אני פניתי למטפל קוגנטיבי רק בכדי להיפטר מהסימפטומיים החרדתיים בלבד, בכדי שאוכל להתרכז עם הפסיכולוגית הדינמית\פסיכואנליטית שלי בעיקר שגרם לחרדות וגורם עכשיו לדיכאון. מאוד קשה לי מאחר ואני לא יכול למצוא עם מי לדבר. אני מדבר עכשיו עם מישהי שהכרתי במערכת היכרויות באינטרנט. אנחנו מדברים כבר כמעט חודש בטלפון ולפני כן עוד איזה שלושה שבועות במסנג'ר. היא מסרבת להיפגש במציאות בינתיים, אע"פ שהיא רוצה- כי היא מאוד מפחדת. היא מפחדת להיפגע יותר אם זה יעבוד ואח"כ יפסיק וכו'...אני מספר לה דברים אבל מפחד להפחיד אותה עם יותר מידי פרטים על האפילה שאני מרגיש שעוטפת אותי. הפסיכיאטרית שלי האמינה שהברחתי הרבה ידידות בגלל שאנשים בגילי לא יודעים כ"כ איך להתמודד עם מה שאני מספר להם....הבעיות כבדות להם יותר מידי. יש לי ידידות מאוד אינטליגנטיות מבחינה רגשית ומכל בחינה אחרת....אבל אני לא מרגיש מספיק פתוח עימן. אני מרגיש שאין לי ממש עם מי לדבר במציאות. אני בהסתכסכות מתמדת עם אימי, וגם ככה הוריי לא מבינים את כל הקטע....אימי חושבת איפשהו שזה קטע שאני יכול להתגבר עליו ואני סתם מתעצל ולא מתאמץ מספיק. היא לא מבינה עד כמה עמוקה הבדידות שלי. אני כבר לא מצליח לכתוב הרבה זמן וזה גם מדכא.... הבוקר קמתי עם הגדרה להרגשה הפיזית של הדיכאון שלי- מין בכיקפוא בבטן...שאי אפשר לבכות אותו. הוא תקוע שם, מאובן. התחלתי להסתגר בבית, וזה לא טוב. אבל קשה לי. אני יודע שאני צריך לצאת לשירות הלאומי ולעשות דברים בכדי לא לשקוע עמוק יותר בבוץ הטובעני של הדיכאון...אבל כל מה שקראתי על אנשים שהחלימו מדיכאון או מצאו דרך לחיות איתו בצורה טובה- הם האנשים שהיה איתם לפחות בן אדם אחד מאוד אוהב ותומך מספיק בחייהם.

 

[talik]

אתה נשמע לי בחור מאד חכם... ../images/Emo13.gif

תמיד יהיו אנשים כמו אמא שלך או כמו שהפסיכיאטרית שלך אומרת, שלא יבינו מה קורה לך ויחשבו שאתה יכול לבד לשנות את זה ושזה גדול עליהם. והכי קשה זה כשמדובר במישהו קרוב כמו אמא, ושבעצם היא "אמורה" להיות זו שנותנת לך את המקום הכי מוגן לגדול. אבל (לצערנו) החיים הם לא תמיד מהנים ומובנים. מה שכן, אני רואה שאתה יודע טוב מאד לעזור לעצמך - קורא הרבה, מכיר אנשים באינטרנט. אתה נמצא במקום מאד טוב, תחשוב על אנשים אחרים (ואני לא אומר את זה בשביל שתרגיש עם זה רע, או שתמיד יש מישהו במצב יותר גרוע) ותסתכל על התושיה הרבה שיש לך - אתה פועל כל הזמן. וכן, זה לא פשוט להסתדר עם חרדות, תחושה נוראית שעוד רגע העולם נופל ואתה נשאר לבד. אבל... אתה בדרך, ואתה עוזר לעצמך מאד. למה אתה חושב שהידידות שלך לא יבינו אותך? לגבי אותה בחורה שפגשת במערכת היכרויות - לדעתי לא כדאי לך לדבר איתה על הנושא, ולא כי "צריך להתבייש או לא להבריח". זה רק הגיוני - כשמכירים אנשים מתחילים בנושאים השטחיים יותר, או אלו שחייבים לספר, כי כמו שאתה לא היית רוצה לדעת מראש שמישהי אנורקסית או קמצנית, כך גם לא נעים להכיר מישהו כשמראש אתה אומר לעצמך "למה אני מכניס את עצמי?" כי אפשר לחיות איתך (בכוונה אני רושם את זה בצורה הזו), אפשר "לסבול" אותך, אני בטוח לפי מה שאתה כותב כאן שאתה אדם מאד חם ומעניין. פתיחות היא דבר טוב, אבל אם נפתחים יותר מדי בהתחלה יכולה להיות הרגשה ש"עברת את הגבול" מהר מדי. לכן כדאי שתחכה עם זה. אגב, אמרת שאתה כותב, אולי תכתוב על זה? תעביר את התחושות שלך, תמציא לך דמות שתזכיר לעצמך אותך עם כמה מאפיינים נוספים שהיית רוצה שיהיו לך או שלא היית רוצה שיהיו לך - למשל דמות עם חרדות אבל יותר רעה, יותר נחמדה - ותכתוב את כל מה שאתה חושב? ובכל מקרה, אנשים ישמחו לדבר איתך גם פה. תהנה.

 

[יעל גאלי דואני]

לטים

ראשית, אני שמחה שאתה מצטרף אלינו נשמע כי יש לך הרבה חוויות וניסיונות לשתף אותנו בהם. שנית, כמו שטלי כבר כתבה לך, מרשים לקרוא את היכולות שלך, אתה פועל באופן אקטיבי להפרד מהחרדות שלך, הרגשת שאתה דורך במקום ואתה עובר הלאה ומחפש מוצא אחר... נשמע כי יש לך המון מוטיבציה לפתור את החרדות שלך, ואני משוכנעת שזה יעזור לך רבות. לגבי התחושה כי אתה מוצף בתכנים שאין לך לאן לפרוק, הייתי מציעה לך לשתף בתחושה הזאת את מטפל שלך. גם מטפלים קוגניטיבים-התנהגותיים הם קודם כל מטפלים. אני חושבת שעליך לפחות לשתף אותו בתחושה ולשמוע ממנו מה דעתו על כך. הוא מטפל בך כאדם עם סימפטום ולא רק בסימפטום. בנקודה הזאת אני שמה לב שלא סיפרת לנו מה החרדה שלך? האם אתה רוצה לשתף אותנו בתיאור שלה? יומטוב יעל

 

[tINY tIM]

החרדות שלי

החרדה שלי היא מהחיים. יש לי התקפי חרדה שלא נובעים מסיבה ספיציפית. אני מאמין שהחרדות צפו ועלו לכדי התקפים, בגלל לחץ נפשי מאוד גדול שנערם, שנים על גבי שנים בתוכי, וחיפש דרך החוצה. אני סובל מהתקפים "סטנדרטיים" ...חוסר נשימה, מועקה בחזה\דפיקות לב מהירות, הרגשת סחרחורת ובחילה\הירדמות של כל מיני איברים, איבוד שיווי משקל...וכו'. בעקבות החרדות, במאוד מגבילות אותי בחיי, אני נכנס לדיכאון בלתי מוסבר. לפעמים הדיכאון בא בעיקבות דברים שברורים לי, ולפעמים הוא בא בלי סיבה שאותה אני יכול להסביר. מה שלא עוזר לי להתגבר, זה עצם העובדה שאני מרגיש מאוד בודד בבעיות שלי. זה מאוד עוזר שאנשים פה תומכים, זה עוזר עד מאוד. מכשהתחלתי להצטרף לפורומים של תמיכה לפני יומיים, הוקל לי. אבל זה עדיין שונה מיחסים עם בני אדם בשר ודם, במציאות. אני ואימי רבים ללא הפסקה, ואני לא מוצא שום מקלט או מקור נחמה אמיתי באף אחד מקרוביי. זה מאוד קשה. אני אפסיק כאן ואולי אמשיך בפעם אחרת, כי יש לי קצת בעיות של חוסר ריכוז וחוסר סבלנות ואז אני פשוט מתחיל לכתוב אופן מאוד אסוציאטיבי ומאוד מובן. תודה תודה תודה על ההקשבה והתמיכה, אין ספק שזה מאוד משנה!

 

[יעל גאלי דואני]

לטים

אני שמחה לשמוע שאתה מוצא הקלה מסוימת בפורום, אין ספק שזה אינו תחליף ליחסים עם אנשים מחוץ לפורום,אבל זה יכול להעניק משהו אחר, נוסף. אני מקווה שבנוסף לטיפול שאתה נמצא בו עכשו, נוכל גם אנו לתמוך בך כרגע כאשר אתה חש שאנשים קרובים לך לא מספקים תומכים בך. האם יש מישהו נוסף בפורום שחווה תחושה שהסביבה לא מבינה אותו, ולא רגישה לצרכים שלו עקב החרדות?

 

[talik]

אני רק אציין... שאני בן... ../images/Emo13.gif

 

[יעל גאלי דואני]

לטליק

מצטערת, אני שמחה להראות את ההשתתפות הפעילה שלך בפורום