אחלה נושא,
וגם די רלוונטי, ראה דיון קודם: הפכו אותי לדתי החי בתוך בועה, רק בגלל שציינתי את גבולות המדע. איך שאני רואה את זה- פסיכולוגיה בגרוש. לאדם יש "אגו", זה ידוע די מכבר. איני יודע למה נועד ה"אגו", אך אפשר לראות ממה הוא עשוי ולמה הוא גורם. (אגב, שיטה מדעית). ראשית אומר: אני לא פסיכולוג, ועל כן כל דברי יהיו בגדר דעה אישית הנועדה לביקורת. בכל אופן, יש לי שלוש הנחות: 1. האגו שלי מזוהה עם כל התכונות שלהגדרתי הן הטובות ושאני רוצה אותן, לדוגמא- אני תופס מעצמי אדם חכם, האגו שלי הוא זה שמכיל את התפיסה הזו. 2. אני נוטה, באופן כמעט אובססיבי, לשמור על האגו שלי שלא יפגע. 3. פגיעה באגו שלי מזוהה עם איום חיצוני לזניחת תפיסה כלשהי שהוא מכיל. כאשר מישהו אומר משהו שאני לא מסכים איתו, אין לי בעיה- אני טוען נגד באמצעות דעותי ושכלי, שעבורי בהחלט נכונים יותר (והרי אני חכם יותר). אך כאשר, ניסוחו וטיעונו נוקבים, צודקים והגיוניים, נותרים לי שתי ברירות: 1. להודות בטעותי, ומכאן לזנוח את דעתי האישית ולקבל את שלו. 2. לתת לאגו שלי "לתפוס פיקוד". וכי למה שלא אשאר עם הברירה הראשונה? נו בטח, אם אני אודה שאני טועה, אני בעצם מודה שאני לא החכם באדם, וזה בסתירה לתדמית שהאגו שלי יצר. נוסיף לזה את הנחות 2 ו3, ונקבל שאסור לי לעשות את זה, חייב אני לשמור על התדמית...אבל איך? הרי הבנאדם אומר דברים הגיוניים, להילחם בדבריו זו התאבדות. יש לי רעיון! אם אני אגיד שהבנאדם הזה הוא בעצם פאנאט, או חולה או שייך לקבוצה הזאת או לקבוצה הזאת, בעצם לכל דבריו לא יהיו ערך- כי מי מקשיב לפאנאטים? או לחולים? הם לא נהורים כמוני, הם לא אובייקטיבים כמוני, הם לא שווים כלום!!! אז הצלתי את האגו שלי בעד מחיר ידיעת האמת... או שלאנשים אגו כ"כ מפותח, שהם לא שמים לב איזה מחיר כבד הם משלמים עבורו, או שלאנשים פשוט לא אכפת מהאמת או מלחפש כזו ומעדיפים לחיות בתוך בועת האגו שלהם, אני לא יודע מה. אוכל רק להעיד על עצמי, לפני שנים קראתי בשקיקה את ספרו של קרישנמורטי- "לגעת במהות", (חייב לציין שעוד אז הייתי אתאיסט מושבע ובמיוחד לאחריו!), הספר לא אומר לי הרבה עכשיו, אבל אז הוא שינה את כל צורת ההסתכלות שלי לגבי החיים (וזה תמיד דבר מבורך), וכל מה שהוא אומר, קרישנמורטי, זה בעצם- המקור לכל החולי האינטלקטואלי הוא האגו, ויש להמיסו. מומלץ, לכל האתאיסטים שוחרי הידע שביננו.