שמלת השבת של חנלה
חנלה תמיד הייתה חזקה. תמיד ידעה מה היא רוצה ומה אחרים רוצים ממנה. תמיד בטוחה בעצמה. היא הכירה את עצמה כמו שרק היא יכלה להכיר וידעה להגיד בדיוק מהיכן הכל נובע. היא לא התבלבלה אף פעם, גם כשהבילבול היה כבר מבלבל. עשתה לעצמה רשימות בראש כדי ליזכור מי היא היום. ביום ראשון היא ילדה קטנה חסרת דאגות שמדלגת בין מתקן למתקן בגן השעשועים. ביום שני היא מלכת הקרח, מטיילת לה בקוטב שלה ומתבוננת באוסף הקרחונים שאספה. ביום שלישי היא חיה פגועה שנפצעה מחיצי הציידים והיא מלקקת את פצעיה השוטטים דם. ביום רביעי היא קישוט שתולים על הקיר, יפה כל כך אבל דומם. ביום חמישי היא ספר ישן מהדורה ראשונה, נדיר ויקר, ששרד את ניזקי הזמן. ביום שישי היא מאמנת נמרים בקרקס, מצליפה לכל עבר, צוחקת מהסכנה. ובשבת, זהו יום מנוחה. היא לובשת את שמלת השבת, מסתרקת, מתאפרת. מניחה את הנדנדה, השרביט שעשוי מקרח, החצים, המסמר שעל הקיר, המדף ואת השוט ונותנת לעצמה להיות עצמה. בשבת היא נשארת בבית. בשבת היא לא מתראה עם איש. וככה היא מחלקת את ימות השבוע לאנשים שבחייה, לכל אחד יש יום קבוע. והיא נותנת להם לבחור איזה יום הם הכי מעדיפים, איזה יום הם רוצים לראות. היא מוכרת להם את האשליה שהיא מה שהם צריכים והם לא מנסים לראות מעבר. ולשניהם טוב ככה. עד שיום אחד היא פוגשת מישהוחדש ביום ראשון. ולמרות שנוח לו עם יום ראשון הוא רוצה לראות אותה גם ביום שני. אז היא מפנה גם את יום שני בשבילו, ואת שלישי ורביעי וחמישי ושישי. אבל את השבת היא לא מוכנה לתת. השבת הקדושה. וגם בשבת הזאת היא נשארה לבד בביתה. היא לבשה את שמלת השבת, הסתרקה והתאפרה, התיישבה על הספה והייתה היא עצמה. ופתאום, דפיקות בדלת. לרגע היא התבלבלה. הרי כולם יודעים שבשבת היא בחופש. היא פתחה את הדלת החורקת בחשש, ועוד לפני שהספיקה בכלל לפתוח את פיה לאות מחאה הוא נכנס במהירות ועבר את משקוף ביתה. היא מייד הסתירה את פניה והוא לא הבין למה. הוא אחז בידייה ומשך אותן אליו, והיא לא הייתה מסוגלת להרים מבטה. הוא לקח את ידו והרים את סנטרה והכריח אותה להביט בפניו. והיא כל כך רצתה להיות כל מה שרצה, אז היא אזרה אומץ והרימה את עייניה ישר אל מול עייניו. והדבר שראתה היה הדבר המפחיד שנאלצה לחזות בו בחייה. דמעה. דמעה אחת בודדה שזלגה מעינו על לחיו. דמעה כל כך מושלמת בצורתה, כל כך מסנוורת. ולרגע אחד היא נתנה לו לראות. לשנייה אחת היא נתנה לעצמה להיות שקופה. לשבריר אחד היא נתנה. את עצמה. והוא הביט בה המום, ניסה לדבר אבל לא יצאו מילים, רצה לחבק אותה ולא ידע איך. והוא פספס את הרגע. היא דחפה אותו החוצה וטרקה את הדלת מאחוריו. ובאותו הלילה לפני שהיא הלכה לישון היא בכתה. היא בכתה על הכל ועל כלום עד שהיא נרדמה. והיא קמה בבוקר יום ראשון ילדה קטנה, וביום שני מלכת הקרח, וביום שלישי חיה פגועה, וביום רביעי קישוט, וביום חמישי ספר ישן, וביום שישי מאלפת נמרים, ובשבת.....
חנלה תמיד הייתה חזקה. תמיד ידעה מה היא רוצה ומה אחרים רוצים ממנה. תמיד בטוחה בעצמה. היא הכירה את עצמה כמו שרק היא יכלה להכיר וידעה להגיד בדיוק מהיכן הכל נובע. היא לא התבלבלה אף פעם, גם כשהבילבול היה כבר מבלבל. עשתה לעצמה רשימות בראש כדי ליזכור מי היא היום. ביום ראשון היא ילדה קטנה חסרת דאגות שמדלגת בין מתקן למתקן בגן השעשועים. ביום שני היא מלכת הקרח, מטיילת לה בקוטב שלה ומתבוננת באוסף הקרחונים שאספה. ביום שלישי היא חיה פגועה שנפצעה מחיצי הציידים והיא מלקקת את פצעיה השוטטים דם. ביום רביעי היא קישוט שתולים על הקיר, יפה כל כך אבל דומם. ביום חמישי היא ספר ישן מהדורה ראשונה, נדיר ויקר, ששרד את ניזקי הזמן. ביום שישי היא מאמנת נמרים בקרקס, מצליפה לכל עבר, צוחקת מהסכנה. ובשבת, זהו יום מנוחה. היא לובשת את שמלת השבת, מסתרקת, מתאפרת. מניחה את הנדנדה, השרביט שעשוי מקרח, החצים, המסמר שעל הקיר, המדף ואת השוט ונותנת לעצמה להיות עצמה. בשבת היא נשארת בבית. בשבת היא לא מתראה עם איש. וככה היא מחלקת את ימות השבוע לאנשים שבחייה, לכל אחד יש יום קבוע. והיא נותנת להם לבחור איזה יום הם הכי מעדיפים, איזה יום הם רוצים לראות. היא מוכרת להם את האשליה שהיא מה שהם צריכים והם לא מנסים לראות מעבר. ולשניהם טוב ככה. עד שיום אחד היא פוגשת מישהוחדש ביום ראשון. ולמרות שנוח לו עם יום ראשון הוא רוצה לראות אותה גם ביום שני. אז היא מפנה גם את יום שני בשבילו, ואת שלישי ורביעי וחמישי ושישי. אבל את השבת היא לא מוכנה לתת. השבת הקדושה. וגם בשבת הזאת היא נשארה לבד בביתה. היא לבשה את שמלת השבת, הסתרקה והתאפרה, התיישבה על הספה והייתה היא עצמה. ופתאום, דפיקות בדלת. לרגע היא התבלבלה. הרי כולם יודעים שבשבת היא בחופש. היא פתחה את הדלת החורקת בחשש, ועוד לפני שהספיקה בכלל לפתוח את פיה לאות מחאה הוא נכנס במהירות ועבר את משקוף ביתה. היא מייד הסתירה את פניה והוא לא הבין למה. הוא אחז בידייה ומשך אותן אליו, והיא לא הייתה מסוגלת להרים מבטה. הוא לקח את ידו והרים את סנטרה והכריח אותה להביט בפניו. והיא כל כך רצתה להיות כל מה שרצה, אז היא אזרה אומץ והרימה את עייניה ישר אל מול עייניו. והדבר שראתה היה הדבר המפחיד שנאלצה לחזות בו בחייה. דמעה. דמעה אחת בודדה שזלגה מעינו על לחיו. דמעה כל כך מושלמת בצורתה, כל כך מסנוורת. ולרגע אחד היא נתנה לו לראות. לשנייה אחת היא נתנה לעצמה להיות שקופה. לשבריר אחד היא נתנה. את עצמה. והוא הביט בה המום, ניסה לדבר אבל לא יצאו מילים, רצה לחבק אותה ולא ידע איך. והוא פספס את הרגע. היא דחפה אותו החוצה וטרקה את הדלת מאחוריו. ובאותו הלילה לפני שהיא הלכה לישון היא בכתה. היא בכתה על הכל ועל כלום עד שהיא נרדמה. והיא קמה בבוקר יום ראשון ילדה קטנה, וביום שני מלכת הקרח, וביום שלישי חיה פגועה, וביום רביעי קישוט, וביום חמישי ספר ישן, וביום שישי מאלפת נמרים, ובשבת.....