שמעו סיפור...

שמעו סיפור...

אינדיאני אחד סיפר לנכדו על מאבק שמתרחש בתוך אנשים. הוא אמר: "בני, המאבק הוא בין שני זאבים הנמצאים בנו בתוך כולנו" זאב אחד הוא רוע, הוא כעס, קינאה, צער, חרטה, תאוות בצע, יוהרה, רחמים עצמיים, אשמה, עלבון, נחיתות, שקרים, עליונות ואגו. הזאב השני הוא טוב, הוא הנאה, שלום, אהבה, תיקווה, שלווה, ענווה, טוב לב, נדיבות, אמפטיה, אמת, רחמים ואמונה." הנכד חשב על זה במשך כדקה ולאחר מכן שאל את סבו: "איזה זאב מנצח?" האינדיאני ענה בפשטות: זה שאתה מאכיל" שבת שלום לכולם עינת גבע.
 

survivorrr

New member
אז הנה עוד סיפור.

יש מנהג בדווי (של הבדווים האמיתיים - אלה שחיים במדבר) שחלק ממנהגי הכנסת האורחים זה שאם בא אורח חשוב מרחוק - שלושה ימים לא שואלים לרצונו. רק מארחים ומפנקים אותו. רק אחרי שלושה ימים שואלים לרצונו. וכל זה למה? יש אגדת עם בדווית שאבא יצא על חמורו להביא מים לאוהל. רכיבה הלוך וחזור של כמה ימים. בעת העדרו הגיע אורח. בנו הקטן של הבדווי ידע מנסיונו מה אבא עושה ואירח את האיש. אחרי שלושה ימים אבא חזר ושומו שמיים יש אורח. האבא הצטער ולא ידע את נפשו מרוב בושה. הגיע אורח חשוב מרחוק ולא היה מי שיארח אותו (לאשה אסור לארח גבר). האורח טפח לאב על שכמו ואמר לו שאין לו על מה להתבייש או על מה להצטער. הילד הקטן אירח אותו כמו שבדווי אמיתי מארח. לשמחתו של האב לא היה גבול. מאז המנהג שקודם מארחים שלושה ימים ורק אחרי זה "מדברים ביזנס". והא שנאמר: דרכי אבות - סימן לבנים. לא דמוקרטיה ולא בטיח. בצד הדברים אני יכול לספר שהתארחתי פעם אצל חבר בדווי. היו לו ילדים קטנים. הייתם צריכים לראות התנהגות של ילד. לא העזו להתקרב למקום ישיבת האורחים עד שאבא קרא להם. לא העזו לגעת בכיבוד וגם לא לשאול רשות עד שאבא הזמין אותם. אצלנו? קדחת. הילדים מתנפלים כמו חיות ולא יודעים לשמוע "לא". יש לנו כנראה מה ללמוד בחינוך ילדים. זה בהמשך לפרק על הדמוקרטיה בשירשור שהחלה "גן חיות בבית".
 

Nierika

New member
קשה לי להאמין שהוא מחנך אותם

אולי הילדים האלה מפוחדים מהאב שיכה אותם אם יתקרבו לשולחן.
 

survivorrr

New member
טוב לדבר מתוך ידע ולא מתוך בורות.

אי אפשר להאשים אותי באהבה מיוחדת לבני דודינו. ממש לא. אבל האיש הזה מצא חן העיני מהרגע בו פגשתי אותו. מנומס ועדין נפש בצורה שקשה לי לתאר, אדם מאד אסטטי עם חושים חברתיים חדים ועדינים, עם ערנות לכבוד של אחרים ורואים שזה בא מבית אבא. רק מי שמכיר את הנימוס והחינוך הבדווי השורשי יבין את זה. רגיש לעצמו ולאחרים. אם הייתי צריך להפקיד את בנותי בידי מישהו זר הייתי בוחר בו כברירה ראשונה ויחידה וסומך עליו בעיניים עצומות. מי שראה את הסיטואציה יבין שפחד מאבא היה רחוק מהם כרחוק מזרח ממערב. פחד - לא. כבוד ונימוס - הלוואי עלינו.
 
הוספתי לכבודנו...

מצגת מצורפת להודעה חדשה תחת הכותרת:"כאשר לא שמת לב...." שמדגים את חשיבות המופת, הסמל והדוגמא שלנו כהורים, מחנכים המלווים יום יום שעה שעה ילדים הנושאים אלינו עיניים מתרשמות, ונפש מחקה. מברכת אותנו שנהיה ראויים לתואר הורים וליתר דיוק לתואר בני אדם. עינת גבע
 
אפשר להתיידד איתו, לדבר איתו...

נועה יקרה, עם תקשורת טובה, גם עם הכעס, נוכל להגביר את הסיכוי לחיות בשלום ושלווה. עינת גבע.
 

rinaca

New member
לא רק הורים כמנהיגים - החברה כמנהיגה

אהבתי את הסיפור האינדיאני וגם הבדואי. אני חושבת שזה גם עניין תרבותי. בחברה בה אצל כולם מקובל לארח בצורה כזו, כל הילדים מתנהגים כך. בחברה שלנו אין גבולות אז מי שרוצה לשים גבולות יודע לעשות זאת רק באלימות. גם לאלימות שורשים בתרבות שלנו באיזשהו מקום.....גם המבוגרים לא מדברים בדיוק בכבוד האחד לשני. ביטויים יומיומיים כגון: "מה השתגעת?!" "לא רוצה לצאת פראייר" וכו'. הילדים חשופים לזה בהרבה מקומות, בבית, בחוץ, אצל חברים, בגן, בבי"ס, בגינה הציבורית. האם אדלר לא אמר שכל הבלאגן מתחיל מכך שהתפקידים במשפחה השתנו ואף אחד לא יודע איך להתנהל בצורה החדשה? האשה פתאום במקום אחר, מה ששם את הגבר במקום אחר, הוא כבר לא ה"בוס", המפרנס היחיד, נותן הטון בבית. פתאום יש מצב לא ברור, שיוון זכויות וחובות, שני בני זוג עובדים, ערכים ישנים מתערבבים בחדשים וחלקם לא מסתדרים ביחד. אצל הבדויים ברור, האשה לא נראית ואסור לה לארח. אז אף אחד לא צריך להיות אלים, הכללים ברורים. לילדים ולמבוגרים אין מטרות מוטעות, הכל ברור לכולם.
 
המלצה לקריאה....

שלום חברה , היית חסרה! ממליצה לכולנו לקרוא את הספר :" שוויון האתגר" מאת דרייקורס. עינת גבע.
 
המרת הסמכותנות הכופה בסמכות דיאלוגית...

שלום לכולם ובוקר נהדר, במאה השנים האחרונות עברה החברה שלנו מהפך תרבותי. בעקבותיו אנו בחיפוש מתמיד אחר הדרך. אנו נדרשים להמיר את הסמכותנות הכופה בסמכות דיאלוגית. אין זה קל כלל ועיקר. אנחנו נדרשים להחליף דרכי תקשורת מסורתיים, שאבד עליהם הכלח, בדרכי התייחסות עדכניים. בברכת יום של יחסי שוויון אשמח לשמוע רעיונות שלכם, איך ניתן לנהל משפחה שפרטיה (גדול כקטן, גבר כאשה) מרגישים שוויון ערך, חיים בהרמוניה ובכבוד הדדי ומוכנים לשתף פעולה? להשתמע עינת גבע
 

survivorrr

New member
או שתעשי סדר אצלך או שתעשי סדר אצלנו.../images/Emo8.gif

בשביל אהבל כמוני יש כאן עירוב מושגים עד כדי סתירה או בעית תיאום הגדרות בינך לבינינו. אני מניח שאני לא האהבל היחד כאן. הגדירי "סמכות דיאלוגית". אני רואה סתירה מהותית בין סמכות (אם נכפית ואם דיאלוגית - סמכות היא סמכות) לבין ערך שוויוני. אין מחלוקת שלכל אדם ולכל פרט במשפחה יש ערך, יש מקום של כבוד וחיוניות, יש מקום לחרותו ושיקולו. אבל אני מתנגד להחיל שוויון ערכים בין ילדים לבין הוריהם. כבר פירטתי באחד ממכתבי הקודמים ולא אחזור על כך. ברגע שלאדם אחד יש סמכות שלאחר אין - אין כאן שוויון. לשיטתי - גם לא צריך להיות שוויון. שמירת איש על כבוד האחר - חובה. אבל שמירת איש על כבוד עצמו ומקום עצמו - חובה לא פחותה. דיאלוג? כן. תמיד? לא. יש כאן שיקול הורי חינוכי גם לטווח המיידי וגם לטווח הרחוק. דיאלוג בכל מחיר - ממש לא. גם לזה יש גבולות. אגב, מי שראה אמש את התכנית של גדי סוקניק על החיבור בין צלעותיו של משולש הורים - נוער מתבגר - אלכוהול, יכול היה ללמוד משהו על גבולות, על הטמטום שבשוויון המוחלט, על הנחיצות של סמכות הורית בין נכפית ובין אחרת, על הצורך הגדול של הילדים והנוער שנטיל סמכות וגבולות (הם זקוקים לזה והם אומרים את זה), על הרכרוכיות של ההורים שאינם מציבים גבולות ואינם מתערבים לילדיהם בחיים. רוצים דוגמא אחת? בבקשה. אין שום פסול בכך שהורה מעשן יאסור על ילדו בן ה-12, 15, 17 לעשן. יש דברים שגם אם כולם מסכימים שהם לא טובים או לא בריאים שלהורים אפשריים (בין מבחירה ובין מכוחה של ההתמכרות) ולילדים לא. גם אם אבא או אמא מעשנים - אין הצדקה לילד בן 12 לעשן. גם אם ההורים נוהגים לשתות לפעמים, אין הצדקה לילד בן 14 לשתות עד אבדן חושים. אם ההורים מבלים עד שעות מאוחרות (מוקדם.....בבוקר), אין הצדקה לילד בן 15 לבלות עד אור הבוקר מחוץ לבית. את זה גם הילד חייב לקבל - רוצה או לא רוצה. עד כמה דברים ריאליים או ישימים - נתווכח פעם אחרת כי אני חייב ללכת עכשיו - המשך יבוא.
 
" ואהבת לרעך כמוך, ועכשיו צא ולמד"

שלום רב, כשאנחנו לא מבינים זה לא מספר על אהבליות, בה בשעה שאנו מבינים אין זה מצביע על כך שאנחנו חכמים. שנית, כנראה לא הסברתי את עצמי מספיק ברור. שלישית, לפעמים אי הבנות נוצרים על רקע טרימינולוגי, יוצרים חילוקי דעות וקונפליקטים. אין ספק שלמילים יש כוח רב עד כדי הגדרת מציאות. תקשורת ברורה וצלולה הופכת אותנו למובנים. לפעמים אנחנו מדברים בשתי שפות, ולעיתים אנו מדברים באותה שפה וכל אחד מאיתנו קולט, מבין ומתכוון למשהו אחר גם אם השתמשנו באותה מילה. הפילוסופיה והפסיכולוגיה חשובות מאוד בחינוך, הם האידאולוגיה, הם התשתית הם הבסיס המוצק לחינוך. חינוך הוא בעצם היישום של התאוריה הדרך המעשית שכל אחד מאיתנו מתייחס בסופו של יום לילדיו במטרה להעביר להם מסרים, ערכים ולגדל אותם להיות בני אדם. (כמו שאמר רוסו:"כל שצריך להיות אדם") ואני אוסיף : אדם לאדם אדם . ועוד משפט מפתח : ואהבת לרעך כמוך" ואיך כל המשפטים הללו קשורים לדיוננו: ובכן, כשאני מדברת על הסמכות הדיאלוגית אני מתכוונת שאנו כהורים נדרשים לשלב בין יחסים חבריים (מדגישה יחסים) הכוללים חום, אהבה, התחשבות ,כבוד.... ובין הצגת מסגרת של גבולות ברורה. לחלקנו, לפחות חלק מהזמן, יש דעות קדומות נגד ילדים, אנחנו חושבים שהם אינם רוצים לשתף פעולה. ההפך הוא הנכון, ילדים מאוד רוצים לרצות אותנו, הם רוצים שנאהב , שנעריך ונרצה את חברתם. הם זקוקים לחברתנו, לאהדתנו . הם רוצים להרגיש רצויים ומתקבלים. הורים מתנים יחסים טובים בהתנהגות טובה. ( בגישות כגון: "איומים בנוסח : אם...אז..." עונשים ומונולוגים נוזפים ומטיפים) ילדים שיש להם יחסים טובים בוחרים בהתנהגות טובה. יחסים טובים מורכבים מערכים כמו: הקשבה, הבנה, אמפאטיה, התעניינות, התחשבות, סובלנות .... ... ו...שוויון ערך. (בין הורים לילדים לא מתקיים שוויון: איננו שווים בניסיון, בידע, בתפקיד אקסטרא. המושג שוויון ערך מתייחס לשוויון בערכנו כבני אדם ללא קשר לגיל, גובה, שערות שיבה... . כדי להסביר את שוויון הערך העזר בהתנסחותו של יאנוש קורצ'ק בעניין זה שאמר :" גודל הדמעה של ילדים ומבוגרים זהה". מכאן נגזר שכבוד וסובלנות הם לחם חוק. ילדים שחווים יחסים של שוויון ערך בוחרים לשתף פעולה מרצון. ולכן, שאלתי איך אנחנו ההורים יכולים לספק לילדים שלנו תחושה של שוויון ערך( מדגישה ערך) כדי לזכות בהרמוניה הנכספת? אני יודעת ומאמינה שזה אפשרי : המפתח כאמור זה לעבור פאזה מהסמכותנות הכופה לסמכות הדיאלוגית . מיחסי ייראה ליחסי ראייה. מקווה שאני קצת יותר מובנת, להשתמע עינת גבע.
 

survivorrr

New member
או שנפלתי בגלל הטרמינולוגיה או באמת לא הבנתי.

ראשית - לענין משפטי המפתח. כל משפט אפשר לפרש בכמה מובנים. "ואהבת לרעך כמוך" זה גם לאהוב אותו כפי שאתה אוהב את עצמך אבל זה גם שלא לאהוב אותו יותר משאתה אוהב את עצמך, או במילים פשוטות: אל תהיה פראייר של אף אחד. אז למרות שאני אוהב את הבנות שלי הרבה יותר משאני אוהב את עצמי (חיסרון או יתרון - תחליטו אתם) - עדיין אינני מוכן לוותר על מקומי/מעמדי בסיטואציה המשפחתית. אינני חבר של בנותי ואינני רוצה להיות חבר שלהן. גם הן לא רוצות אותי כחבר. חברים יש להן מספיק. הן רוצות אותי כאבא. הן גם לא מסתירות את זה. חום, אהבה, התחשבות, כבוד (ולהיכן נעלמו: מילה טובה, חרות ופרטיות במידה) כן. הפקרות - בשום אופן. הגבולות אצלי לגמרי ברורים. גם לי וגם להן. אין בינינו שוויון. זה "מונח בגלוי על השולחן". הן גם לא רוצות שוויון. הן מבינות את חוסר ההגיון בשוויון. למי שיש דעות קדומות על ילדים - שיילך לקורס הורים (חיות הג'ונגל הן הורים מצויינים. מענין איך הן עושות את זה בלי קורס). לדעתי מה שיותר גרוע שהורים מתעלמים מצרכים של ילדיהם. הם לא יודעים איך להתמודד - אז הם לא מתמודדים. נסוגים, מוותרים, מוחלים ובסוף מתפלאים שהילדים לא יודעים גבולות, לא מסוגלים לדחות סיפוקים, לא מסוגלים לקבל "לא" כתשובה ובסוף הופכים לאלימים ולמסתובבי-ברחוב-באמצע הלילה (עם או בלי הוודקה והנרגילה). אלה יהיו הילדים שיתפרעו כשיתנו הגה בידיהם. סמכות מטבע בריאתה אינה תוצאה של דיאלוג. דיאלוג זה דבר שמסתיים בהסכמות, אחרת הוא דיאלוג סרק. ברגע שיש דיאלוג והסכמות, הסמכות אינה חלוטה. היא ניתנת לדיאלוג נוסף ושינוי הסכמות. בשום פנים ואופן. אני יכול להסביר ולנמק את סמכותי. איני זקוק להסכמה. הסבר שיניח את דעתו של הילד הוא רצוי ובלבד שהוא במינון נכון. לא להפוך את זה לענין של קבע כדי שלא ייווצר מצב שבלי נימוק להנחת דעתו של הילד, דעתי לא תופסת. למרות שזה אולי לא נראה כך, ההרמוניה בביתי - מאחל לכל מכרי, ידידי ומוקירי זכרי. התחושה של ערך נוצרת אצל הילד כשמקשיבים לו, כשהוא יודע שיש לו על מי לסמוך, כשהוא שומע מילה טובה גם אם אין סיבה מיוחדת, כשמשתפים אותו בפעילות בבית ובמשפחה, כשמשתתפים בפעילותו על פי רצונו, כששואלים לדעתו (וגם טורחים לקבל אותה לפעמים). ויתור, רכרוכיות, היעדר סמכות וגבולות (גם אם הם נכפים) אינם תורמים להרמוניה. להיפך הם נזק לטווח הארוך. נחרצות, עיקביות ושיטטיות אינם פוגעים בהרמוניה. להיפך - הם עמודי התמיכה שלה - שומרי המסגרת מפני התמוטטות ערכים.
 
הבניית סמכות שלמה ....

שלום רב, אני מרגישה שהדיאלוג ביננו פורה. וברבות הזמן אתה מקבל בהסכמה חלק מהערכים שאני מביאה מתוקף סמכותי המקצועית. זו התשובה למשמעות ומהות הסמכות ההורים. סמכות ניתנת מתוקף היותנו הגיוניים, מנומסים, מתחשבים, מכבדים (את הילד ואת עצמנו) יודעים מתי ואיך להציג גבולות ברורים וחד משמעיים. ילדים זקוקים ומבקשים הגדרת מסגרת. גבולות מקנים תחושת יציבות, ביטחון וחופש תנועה אמיתי. ילדים זקוקים לגבולות למען התפתחות פיזית ונפשית בריאה ותקינה. עלינו לבנות ולרכוש את סמכותנו ההורית בתבונה. המטרה החינוכית היא בסופו של יום : א. שהילדים יפנימו את הגבולות וימצפנו שוטר פנימי בנפשם- דבר המתבטא בעצמאות אחראית. ב. שהילדים ירצו לבחור בנו ובערכים שלנו כעמודי האש המדריכים אותם במשעולי החיים. סמכות הורית שלמה כוללת שימוש מושכל בידע פסיכולוגי- חינוכי, חזון הורי ערכי, תיווך ערכים , קרבה הכוללת הקשבה עמוקה לצרכים של הילד והצגת גבולות ברורים. וכאן אנו נדרשים לסוגיה : כמה גבולות?איזה גבולות? מהם הגבולות החשובים? החשובים למשפחה שלנו? ואיך נתווך את הגבולות באופן שיאפשר לנו להשיג תוצאות רצויות ומיטביות? בברכת יום של מחשבות פוריות עינת גבע.
 
למעלה