מנסיוני, אני יודעת כי רק בדרך הזו
הצלחתי לחיות חיים מלאים, מספקים, מאושרים וללא עכבות. רק כשלא ויתרתי לעצמי ודרשתי מעצמי הצלחתי לממש לעצמי את חלומותיי. נכון שאפשר לחיות גם בלי לדבר 100 אחוז מהזמן בשטף, וגם אריה פרידמן לא מדבר ב100% שטף, 100% מהזמן. לא נולד האדם שמדבר ב-100% שטף 100% מהזמן. אדם נשוי, אבא לארבעה ילדים, שגמר לימודים אקדמיים, שפיתח תוכנה כ"כ מוצלחת, שבנה לעצמו חברת תוכנה, שהצליח להביא את התוכנה הזו למקומות בעולם שאחרים בעלי שטף טבעי לא הצליחו, שגם הצליח להביא עצמו למקום שאני הגעתי אליו 4 שנים לפניו (ובגלל זה אני יודעת עד כמה קשה היה לו) - לומר עליו שהוא שם את השטף במרכז חייו וכל השאר שולי - שמע, לא הערכתי אותך נכון. להגיד על האנשים האלה שהמשותף לכולם (וכנראה גם לי) הוא שהם שמו את השטף במרכז וכל השאר שולי זה להחטיא את המטרה לגמרי. כל האנשים האלה, ואני לא מכירה אפילו אחד מהם רק את עצמי אני מכירה, שמו להם למטרה לחיות חיים נורמליים, לא לתת לגימגום להפריע להם בדרכם, להפסיק להיות עבד לגימגום ולהיות אדון לגורלם. ברגע שקיבלתי את הכלים לדיבור שוטף לא הרפתי - לא יכולתי לחזור להיות במקום ההוא יותר, לא הסכמתי לסבול את המבטים המרחמים יותר ולדעת שאיני מראה פרומיל מיכולתי וכישוריי רק בגלל הגימגום. זה המשותף לכל אלה שהצליחו! השיטה של הדסה היא השיטה היחידה שפגשתי שמצליחה להביא מגמגמים קשים מאוד לשטף נורמלי. ואם זו לא הצלחה, איני יודעת למה אפשר לקרוא הצלחה. הצלחה נמדדת במבחן המציאות - שיטה נחשבת מוצלחת אם היא מצליחה להביא לתוצאות. יש והיו הרבה אנשים שפיתחו טכניקות כאלה ואחרות, יש אפילו גברת אחת שבאה להסביר מדוע השיטה שלה לא מביאה לתוצאות ומדוע אנשים לא מצליחים ללמוד את הטכניקה... נדמה לי שזה היה בכנס אמב"י האחרון. ואילו כאן מדובר על שיטה מוכחת, שהצליחה לעזור ליותר מאדם אחד לדבר בשטף. נכון, צריך להיות במודעות מלאה כל הזמן, אבל זה הופך קל יותר ויותר בחלוף הזמן. נכון, צריך להתמיד ולא לוותר. צריך לא להכנע לבינוניות ולחיים הקלים אבל הסיפוק... הסיפוק הוא עצום. השמיים הם הגבול, השמיים והדמיון. ממילא אנחנו כל הזמן במודעות איך אנחנו מגמגמים, תראה לי מגמגם אחד שמגמגם חופשי ולא כואב את הגימגום ולא מודע שהוא אכן מגמגם (מספיק רק להציץ מעט בפורום הזה ולראות את הכאב מתחת לכל מילה). ממילא אנחנו כל הזמן חושבים על הגימגום. אז במקום לחשוב מחשבות הרסניות כאלה, אני חושבת אחרת. אני חושבת על נשימה נכונה והתחלה רכה וגם אני במודעות כל הזמן, אבל בסיום כל משפט אני נהנית מהשטף במקום לקלל עצמי על הגימגום. הייתי בפגישה במוצקין ופגשתי אנשים נחמדים מאוד, פגשתי שם גם כאב גדול מאוד וצער גדול על פיספוס ועל חיים לצד זרם החיים. אם ביכולתי להביא מגמגם אחד מהצד ההוא לצד שלי - דייני. איני רוצה בעולם שיבין גימגום - איני רוצה לשנות את העולם - אני רוצה להיות חלק מהעולם.