שמרו עליי......

[ליאללל]

שמרו עליי......

שמרו עלי מפני הלילה שמרו עלי מפני הלב שמרו עלי מפני הבכי והכאב שמרו עלי מפני הצחוק המיותר שמרו עלי מפני הדעת שמרו עלי מפני כל הדברים בהם אני נוגעת שמרו עלי מפני היסורים שמרו עלי מן הלבד והביחד שמרו עלי בבוא הטוב מפני הפחד..

 

[צוות מקום]

אבל מה

לפעמים, כשכל כך שומרים, לא מתפתח עור שיגן עליך מפני כל אלה, לא מתפתח הניסיון שיגיד לך שאת יכולה להם ושאת חזקה כדי להתמודד בהצלחה...

 

[ליאללל]

אממממ.....

עם הנסיון שלי בחיים בלשמור על עצמי כל הזמן ואני שומרת, גם מבחוץ וגם מבפנים... אני חושבת שגידלתי עור של פיל... אבל משו בתוכי עייף כאילו אומר, שמרתי כל כך הרבה הלוואי ויהיה מישו שיעזור לי לשמור כי נגמר לי הכוח... סתם מחשבות לא יותר מזה....

 

[צוות מקום]

לשמור

יש שמירות כאלה, בעיקר שפועלות מבפנים, שעוצרות אותך, לא נותנות לך לחיות איך שאת מרגישה ויכולה. ויש שמירות שיש להן מקום ותפקיד, שבאמת מבטיחות שלא יקרו לך דברים רעים. אני יודעת מעצמי שלפעמים מתרגלים כל כך לשמור, עד שכבר אפילו שוכחים לברר אם עדיין יש סכנה או שהיא באותה עוצמה. וזה באמת מעייף. ומאוד מוכר לי הדו שיח הפנימי אם אני מוכנה כבר להוריד את החומות שלי, אפילו השקופות האלה שאף אחד לא יכול להודות שהוא נתקל בהן בכלל, ולהתחיל לאפשר לעצמי לחוות את החיים קצת אחרת. לא פשוט, כי הפחד ההוא הישן עדיין ישנו שם בפנים והוא אומר את שלו.

 

[ליאללל]

אז איך....

אפשר להוריד את החומות האלה שבניתי כל כך גבוה מסביבי במודע או לא במודע, שקופות וגם כאלה שרואים אותן, מבלי לתת לפחד לחלחל ולעצור אותי מלחיות את החיים... אוף, שאלה מסובכת ומורכבת... אין צורך לענות עליה אילנה... ותודה שאת מקשיבה

 

[צוות מקום]

כשאני אדע אני אגיד לך ../images/Emo13.gif

בינתיים רק יכולה להגיד לך שגם אני עובדת על זה....

 

[נשרזהב]

מאוד התרגשתי לקרוא את השירשור הזה

בוקר טוב. השירשור הזה ריגש אותי. ריגש אותי המשפט ´מרוב ששומרים אנחנו לא מפתחים עור מגן´. כמה שזה נכון. אומנם אני לבד, אך מצאתי ע\צמי המון פעמים מייחלת למישו חזק שייגן וישמור. אני חושבת שזה מתחיל ב´אחד´, וממשיך בחיפוש אחר מלאכים, מתקשרים ונביאים למינהם. ואח"כ לא מבינים למה זוגיות מתמוטטת, ולמה כולם ניראים חזקים חוץ ממני. ליאלי מתוקה, אולי אני מקדימה בכמה תהליכים, אבל יש המון במשפט הזה. ונכון גם המשפט השני שמרוב הרגל לגונן לא יודעים מתי לתת לילד ללכת. אבא לי.. .. אני חושבת שצריך למצוא איזון, וזה לא קל. היום אני דיי תופסת את עצמי כל פעם כשעולה משפט בקשה לעזרה. אפילו על שטות, כמו שאם נופלת לי המצית, ויש מישו בסביבה, ומכורח ההרגל אני מבקשת שירימו לי אותה, כאילו אני נכה או משו. צריך לגלות בנו את הכוחות, וגם לדעת לאפשר לקרובים והאהובים לנו לגלות בהם את הכוחות. סליחה על ההתפרצות, פשוט הנושא הזה כלכך נגע לי. נשר.