שמרנות, מאצ'ואיזם וקולוניאליזם ב"בית קטן בערבה"

יעלקר

Well-known member
מנהל



מתוך העיבוד הטלוויזיוני לספר משנות ה–70. ערכי המשפחה במקום הראשון

מתוך העיבוד הטלוויזיוני לספר משנות ה–70. ערכי המשפחה במקום הראשון צילום: NBC / Collection ChristopheL via AFP
קריאה מחודשת בספרה של לורה אינגלס וילדר חושפת בעיקר את שינויי הזמן: קשה להאמין שרק לפני כמה עשורים עוד מותר היה להתרפק בלי בושה על הפרויקט הקולוניאליסטי הלבן באמריקה

עופרה רודנר

"בוקר אחד אבא קם מוקדם, לקח את הרובה ויצא לצוד. באותו יום הוא התכוון לבנות מסגרת למיטה, אבל כשהביא את הקרשים, אמא אמרה שלא נשאר לה בשר לארוחת הערב. גם ג'ק רצה לצאת לציד. עיניו הפצירו באבא... 'לא ג'ק', אמר אבא. 'אתה צריך להישאר כאן ולשמור על הבית'. ואחר כך אמר למרי וללורה, 'אל תשחררו אותו בנות'. ג'ק המסכן רבץ על האדמה... לפתע קם על רגליו ונהם... לורה נבהלה... 'מרי תביטי!' צעקה. מרי הביטה. גם היא ראתה אותם. הם היו שני גברים גבוהים ורזים, עזי מבט ופראיים, עם עור חום אדמדמם... עיניהם היו שחורות ודוממות, בורקות כעיני נחשים" (מתוך "בית קטן בערבה").
"בית קטן בערבה" של לורה אינגלס וילדר התפרסם לראשונה ב–1935, ומי שהתבגר בשנות ה–80 בוודאי זוכר את סדרת הטלוויזיה שהתבססה על הספר — עם שיר הפתיחה שמתחיל בתרועת קרן יער חגיגית, והילדה לורה שרצה לה בערבות העשב, לבושה בשמלת הולי־הובי כפרית. המוני נערות, גם בישראל, פינטזו על השמלה ההיא והתאהבו בסתר ליבן באבא צ'ארלס אינגלס הכל־יכול (שגילם השחקן והמפיק מייקל לנדון). משפחת אינגלס היתה המשפחה המושלמת, וחייה בקרב המתיישבים הלבנים הראשונים בערבה סימלו קרבה לטבע, פשטות זכה ועליזה והסתפקות במועט. בסדרות האמריקאיות שהופקו אז, ובעיקר בשנות ה–80 — שיא התקופה השמרנית של רונלד רייגן (ומרגרט תאצ'ר בבריטניה) — הופיעו הרבה משפחות אמריקאיות מושלמות. אבל משפחת אינגלס היתה האמא של כולן. ביותר ממובן אחד.


לקוראים הצעירים של היום אולי קשה לדמיין את זה, אבל רק לפני 40 שנה לא הרמנו גבה כשהוליווד הפיקה להיט טלוויזיוני נוסטלגי שמתרפק בלי בושה, אפילו מתענג, על הפרויקט הקולוניאליסטי הלבן באמריקה. גם לא העסקנו את עצמנו בתפקידים המגדריים הסטריאוטיפיים שמגלמות הדמויות בספר: אבא צ'ארלס הגבר שבגברים, בתו לורה (המעריצה אותו באופן אדיפלי משהו), האחות הצייתנית מרי, וכמובן אמא קרוליין המלאכית, שמבשלת ומנקה וכל מה שיוצא לה מהפה זה "כן צ'ארלס", "הו צ'ארלס", "אל אלוהים צ'ארלס!", ו"אל תאכלי בפה מלא, לורה".

כשחוזרים אל הספר היום מגלים שהוא היה מלכתחילה עוד יותר פוריטני מסדרת הטלוויזיה, ועוד יותר לבן. אינגלס וילדר ביססה אותו על זיכרונות הילדות שלה, כבתם של מתיישבים "חלוצים" לבנים פרוטסטנטים במידווסט בסוף המאה ה–19. ובמהלך ההיזכרות היא חושפת פה ושם ספקות קלים, הנוגעים להשלכות המוסריות של ההתנחלות בערבה, על אפם וחמתם של בני המקום המקוריים, "האינדיאנים" — אלה ששרדו את הג'נוסייד שעשה בהם הצבא הלבן. למשל: "למה את לא אוהבת אינדיאנים, אמא?... הארץ הזאת היא של אינדיאנים, לא? למה באנו לארץ שלהם אם את לא אוהבת אותם?".
אבל ככל שנכנסים לעובי הקורה, מתברר שאלה רק חורים קטנים בשמיכת טלאים עבה של הכחשה קטטונית ונחישות עיוורת, עם נגיעות של תחושת עליונות לבנה. ובהקשר הזה יש לשמוח בתרגום המצוין והמחודש של אבירמה גולן, שלא צנזרה ראיות כמו "לורה לא ראתה אינדיאנים מעולם. היא ידעה רק שהם אנשי פרא אדומי עור. אבא ידע הכל על חיות פרא, ולכן היה אמור לדעת הכל גם על אנשי פרא. לורה קיוותה שיום אחד יראה לה אבא פאפוז (כינוי לילדי האינדיאנים) כמו שהראה לה עופרים ודובונים וזאבים".

כך או כך, חולשותיו אלה לא הופכות את "בית קטן בערבה" לחסר ערך ספרותי — הוא כתוב בחן רב ובכריזמה. ובכמה מובנים, האנכרוניזם שלו הופך אותו למעניין יותר — כעת הוא לא רק מונומנט היסטורי אלא גם, בעל כורחו, בבואה של החלום האמריקאי השמרני האבוד, ומראה שמשתקפים בה שינויי הזמן. או במילים אחרות, טקסט שמעניין לקרוא עם הילדים המתוחכמים של 2024 (מניסיון, אפשר לסמוך על הילדים שהם כבר יסבירו לנו בעצמם מה לא בסדר בתמונה). בעיניי, ספרים כאלה צריכים גם להילמד בבתי הספר, בשיעורי קריאה ביקורתית — במקום לצנזר אותם, אפשר ללמוד מהם על שורשי מלחמת התרבות העכשווית ועל האופן שבו רעיונות פוליטיים וחברתיים מתגלמים בשפה ובדימויים.
מלבד זה, "בית קטן בערבה" עומד בפני עצמו כמסמך תיעודי מעניין, פשוט כי הוא משחזר תמונה תקופתית מפורטת למדי של מנהגי המתיישבים, של דלותם המחפירה ושל אורחות היומיום שלהם. אינגלס וילדר מתארת, למשל, איך אביה בנה את הבית מהקורות ועד הרצפה, ויורדת לפרטי־פרטים עד כדי תיאור המסמרים. היא מספרת איך אביה נסע לקנות מסמרים, או קמח לבן (שהיה שמור לחגיגות) בעיר הסמוכה — מה שהצריך מסע של יממה הלוך וחזור, בעגלה רתומה לסוסה. היא משחזרת את מלאכת אחזקת הבית, האורווה והשדה החקלאי; את מנהגי האכילה, הבישול, הכביסה ומלאכות היד; את הרהיטים, הבגדים או הצעצועים המאולתרים — הכל לפרטי פרטים, ברזולוציית HD.


הריאליזם המצמית וההתרפקות הרומנטית חסרת העכבות יוצרים עולם הרמטי ומבודד, נידח כמו אותה התיישבות בערבה במאה ה–19. וזה מעורר מחשבות על הלך הרוח הפונדמנטליסטי והנואש של המתיישבים הלבנים, שסיכנו את חייהם ואת חיי ילדיהם כדי להיות בעלי בית בעולם "החדש". האנשים האלה נסעו מרחקים עצומים בעגלה קשורה לסוסים, והטילו את עצמם, חסרי כל, אל הערבה השורצת זאבים, סחופת רוחות בחורף ומוכת שמש בקיץ. הם הלכו לישון מחובקים עם רובה וגרזן, וקמו לעוד יום של מאבקים עם רובה וגרזן. לפעמים היה מה לאכול ולפעמים לא. לפעמים הבית שרד את הסערה ולפעמים לא.

כשקוראים את הספר הזה, מבינים משהו על הרוח הפרנואידית הנושבת — עד היום — בשוליים הרחבים הלבנים בפריפריה של אמריקה. על הבדלנות הנחושה, הספרטנית, ועל המאצ'ואיזם האמריקאי. משפחת אינגלס היא האמא של המשפחה האמריקאית הפרוטסטנטית, שאין לה על מי לסמוך אלא על עצמה, על עבודה קשה ועל אלוהים. על משפחות כמו משפחת אינגלס התרפק האתוס האמריקאי השמרני מאז המאה ה–19: ערכי המשפחה הם במקום הראשון, והעבודה הקשה במקום השני. אלוהים יגמול על העבודה הקשה, ושהממשלה לא תתערב יותר מדי. כמו שאמר רונלד רייגן: "המילים המפחידות ביותר בשפה האנגלית הן 'אני מהממשלה ובאתי לעזור'". או כמו שביטאה זאת ידידתו מרגרט תאצ'ר: "אין חברה. יש אינדיבידואלים גברים ונשים, ויש משפחות".
לורה אינגלס עצמה הפכה ברבות הימים לדמות פעילה ומוערכת בחוגים השמרניים בארה"ב. בתה, רוז וילדר ליין (שעם השנים השתתפה בעריכת הספרים בסדרה), היתה לאחת ממייסדות התנועה הליברטריאנית בארה"ב; וחלק מההון המשפחתי, שהצטבר מהתמלוגים על הספרים, נתרם לאורך שנים לפעילות פוליטית וחינוכית ברוח המפלגה הרפובליקאית. אבל לאן נעלם החלום השמרני האמריקאי? עריצות ההון והתאגידים שברה את הקהילות החרוצות בפריפריה הלבנה. אנשים מתים בהמוניהם מסוכרת ומהתמכרות לאופיואידים. הם רגילים לתעב את רעיון מדינת הרווחה וקוראים לו "קומוניזם", אבל אין להם ביטוח בריאות. ומה שנשאר להם זה דונלד טראמפ, שמדבר בג'יבריש ומבטיח, "נחזיר את אמריקה לגדולתה".



ראה גם
*https://www.tapuz.co.il/threads/בארה-ב-רצו-להתנער-מהקלאסיקה-ודווקא-בגלל-זה-צריך-לקרוא-את-בית-קטן-בערבה.15680380/

*https://www.tapuz.co.il/threads/יצא-תרגום-חדש-לספר-בית-קטן-בערבה.15678063/



_____________
 
למעלה