אלוהים וכוחות אחרים
כפי שכתבת, הטענות שלך מחזיקות רק "בצורה שטחית מאד". בתנך ישנה הבחנה ברורה בין אמונת הגוייים, האמים, המקבלים את קיומם של אלוהים יריבים וכוחות נוספים מלבד האלוהות שלהם, לעומת הגישה של עם ישראל לפיה האל הוא הכח היחיד, החולש ומפעיל את כל הבריאה, כולל מעשי נס שהם מעבר להתנהלות הרגילה של הטבע. בכל המקרים שהזכרת יש התייחסות ברורה לאל ככוח שמאחורי – בלעם עצמו מודה כי "את אשר ישים האלוקים בפי אותו אדבר", והוא נוזף בבלק "מה אזעום לא זעם אל"., בעלת האוב מכירה בכוחו של האל, רק לאחר ששאול נשבע בו היא מסכימה להעלות באוב: "חי ד' אם יקרך עון בדבר הזה", ובהתרגשותה היא אומרת "אלוהים ראיתי עולים מן הארץ". חרטומי מצרים, כשהקסם גדול מדי עליהם, כמו במכת כינים, אומרים לפרעה "אצבע אלוקים היא" לגבי הטענה על כוחות נוספים, התשובה כמובן היא כי כוחות רשע אילו פועלים בשליחות האל ובפיקוחו, כפי שמנסח עמוס "הוי אשור שבט אפי", או כפי שמצאנו באיוב, שהשטן פועל בשליחות ד' ואף מגיע ל'תדרוך' יחד עם שאר הפמליא של המלאכים. לגבי כוחות מול ישויות - בתפיסה היהודית התנכית אין ישויות אלוהיות חוץ מהאל, ואין כוחות שהוא אינו מפעילם. יש ישויות על אנושיות, שהם שלוחיו, כאמור מלאכים, שרפים וכו'. התנך מתייחס תמיד בבוז לאלילי העמים האחרים, ומדגיש כי כעץ ואבן הם משוללי כוחות. לעומת זאת את אמונת הגויים באלוהי העמים סביבם נוכל למצא מוגדמת איספור פעמים, למשל בדברי מצרים "כי ד' נלחם להם במצרים", או בתשובת יפתח למלך עמון, כשהוא מדבר אליו בגובה העיניים ואומר לו: "את אשר יורישך כמוש אלוהיך אותו תירש, ואת כל אשר הוריש ד'אלוהינו מפנינו אותו נירש", כלומר מלך מואב אינו יכול לבא בטענה אם אלוהי ישראל החזק כבש מאלוהי עמון. ולגבי החרטומים, אשת האוב, בלעם, אמונה בקב"ה, בכוחו, ופחד ממנו בהחלט היתה להם. כתוב במפורש לגבי כל אחד מהם.