שנה חדשה באה עלינו

[its only me]

שנה חדשה באה עלינו

ונקוה שתהיה שנה טובה אבל לדוד האהוב שלי, שנפטר לפני מס´ חודשים, זה כבר לא משנה. בהתחלה כעסתי עליו, שלא עזר לנו לעזור לו. אח"כ הבנתי שכנראה נמאס לו לסבול, ואולי מוטב להרים ידים לפעמים. לאחר תקופה קשה התחלתי להדחיק. להדחיק את הכעס, את הכאב, את הצער, את הבלבול ואת תחושת חוסר-האונים הזאת מול המוות. עד אתמול בלילה. פתאום - הוא לא היה שם איתנו. פתאום לא היה מי שיחבק, וינשק בכזה חום בלתי מוסבר, ואפילו שאני כבר מזמן מזמן לא ילדה - בין זרועותיו הייתי תמיד ילדה תמימה כזאת שיש לה את כל האהבה והחום שהיא צריכה בעולם, ושלא חושבת שיש דברים רעים בעולם. ואתמול - כולם ניסו להיות מאד חזקים. לא להזיל דמעה. גם אני. אבל תחושת החג אבדה לנו - נשארה איתו. אז לך, הדוד הכי מדהים בעולם - אתה יודע שזה אתה... לך, שלקחת את כולנו לטיולים בשבתות שטופות שמש ברחבי הארץ. לך, שאהבת את כולנו לפחות כמו את ילדיך. לך, שתמיד עזרת עוד לפני שהעזנו לבקש. לך, שתחסר לכל-כך הרבה אנשים. לך רציתי לומר שאהבנו אותך מאד ותמיד נאהב. ותמיד נזכור אותך, את החיוך שלך, את הריח, את החום והאהבה שעד עכשיו אנחנו לא מפסיקים לקבל ממך. גם עכשיו כשאתה כבר לא כאן. ובעצם - אתה כן כאן. ותמיד תהיה כאן איתנו. ממני בכאב גדול ובאהבה גדולה.