שנה חדשה

[אחת מהצד]

שנה חדשה

שנה טובה שתהיה לכל מי שכאן. שנה יותר טובה. יותר טובה מכל שנה שהיתה טובה עד עכשיו. שנה הכי טובה. שנה טובה לפורום.. שחטף מכה. שמי שצריך שימצא כתף שמי שעצוב שיקבל חיבוק שמי שרוצה לדבר שימצא אוזן שמי שמתלבט שימצא עזרה שמי שכואב שימצא נחמה. שמי.. שמי..שמי.. ש.. אין טעם להמשיך ולבכות את מה שהיה ובעיקר שנתבגר.. בכל זאת התחלפה השנה.. ונתגבר.. כל מי שפה כבר הבין שיש צרות יותר גדולות בחיים חלק מהכוח להתגבר על המכות שחותכות את החיים לשניים הוא ביכולת להסתכל קדימה.. לשחרר כאבים.. כעסים.. לתת להם ללכת.. לנקות את המשקעים. להפסיק להתעסק במה שמאוס.. ולהמשיך הלאה.. לאט לאט.. בצעדים קטנים.. עד שהדברים חוזרים לקצב הרגיל.. אבל יותר חכמים.. הרבה הרבה יותר נבונים.. שנה טובה שתהיה לכולם לכל מי שכותב לכל מי שקורא לכל אלה שהם גם וגם והכי הכי הרבה.. לך מיכל.. אהובה ויקרה ושכשיהיה מתאים.. בטח תחזרי לכאן.. כאחת מכולם כי את הכי הרבה.. באה תמיד מהאהבה שנה טובה לכו-לם אחת מהצד

 

[amore]

../images/Emo24.gif../images/Emo39.gifלאחת מהצד.

היטבת כל כך להתבטא,אני מזדהה עם כל מילה ופסיק ומקווה שזאת תהיה הפתיחה לשנה החדשה שאנו נכנסים אליה ודבריך יהיו הסמן המוביל. בהוקרה ליקרה אלי.

 

[גריני]

מצטרפת לאמור ../images/Emo77.gif../images/Emo24.gif

אהבתי כל מילה שלך (כמו תמיד...) שנה נפלאה לך ולכווווווווווולנו.

 

[אמא של ג..]

../images/Emo13.gif../images/Emo39.gif וגם שנה טובה

והעיקר ששוב יהיה כאן מקום להיפגש. ורד ע.

 

[sad]

../images/Emo127.gif../images/Emo127.gif../images/Emo23.gif

 

[אוזן רגישה]

אור לשנה החדשה, בדיוק במינון הנכון.

כל שלישי אני חולפת על פני בנין עזריאלי בתל אביב, בדרכי אל ומ- הלימודים. על הבנין מתנוסס לו באורות מאירים דגל ישראל ענק. עד אמש היה כתוב "זה בידיים שלנו" וחלף שוב ושוב עם האורות. היתה תלונה מן המשטרה שזה גורם לפקק באיילון אך התעשיינים אמרו שזה לעידוד המורל במדינה והם לא יפסיקו - זכותם! נו שויין. טוב אז היום יש חידוש! הדגל במקומו זוהר והכיתוב השתנה: הכתובת החולפת אומרת "HAPPY NEW YEAR 2002 וזה עדיין בידיים שלנו" מה אגיד לכם, זה הביא לראותי המון אושר ואהבה. כן יקרים, הכל, אבל הכל!, בידיים שלנו. מי יתן וכל ברכה שנכתבה תתגשם ולו באחוזיה הקטנים ויהי לנו אור. לכולם באשר הם - קל יותר שיהיה. אוזן

 

[sad]

בדוק. זה באמת עושה פקקים

 

[אחת מהצד]

או אולי..

להיפך.. הפקק ממילא ישנו. לפחות שיהיה על מה להסתכל. ו..מסר. שלאט לאט יתחיל לחלחל..

 

[אמא של ג..]

יקרה,

אילה יקרה, תיבת המסרים שלי לא נענית לי. האם הגיע אליך המסר האחרון שלי ? אם לא, כתבי למייל שלי. שלך ורד ע.

 

[אחת מהצד]

לילה טוב לך

קיבלתי.. גם השבתי.. ו..שיחררתי ברגליים

מקווה שאת מרגישה יותר טוב היום

 

[אמא של ג..]

כמה חבל שהגעתי אחריך

לילה טוב לך

 

[אוזן רגישה]

סליחה על הציניות אבל, ספוג מעולה

קולט כל דבר יותר טוב מאשר בני האדם במדינה שלנו. לאן זה יחלחל בבטון? לו היתה ערנות לשינויים הקורים בעולם, ההידברות היתה צריכה להיות אחרת. אנחנו לצערי, חיים בשיטת התלאים, בשיטת תרופה לסימפטום ולא למחלה. אפשר אחרת, כל אחד צריך להשקיע רק 2 דקות ביום. אם נכפיל את זה ב6.5 מליון (מי שיודע לחשב מוזמן- לי יש דיסקלקוליה), כבר עשינו עבודה מעולה. וגם, חינוך, חינוך, חינוך! לא ביביסיטר לילדים, חינוך על פני עוד פרק בהיסטוריה עדיף, מועיל ומניב תוצאות. נו טוב, זה היה פרץ לא צפוי... הלוואי ותתקבל ההצעה שיהיה מבחן הסמכה למורים. אז אוכל להגיד שוב בקול שאני מורה ואולי, אולי לחזור אל התפקיד הכל כך חשוב הזה. אוזן

 

[אמא של ג..]

היי אוזן

וואו איזה פרץ כעס. על מה יצא חרון אפך, חמודה. מה הדליק אותך ככה ? נכון את צודקת. לוא נשים ניהלו את העולם - הכל היה ניראה אחרת וההידברות היתה הידברות. לא, אני משש פמיניסטית אבל אני בהחלט חושבת (וגן יודעת מניסיוני בחיים) שנשים פותרות עניינים בלי מלחמות. ומה שלומך באופן כללי ? ורד ע.

 

[אחת מהצד]

היי אוזן..

הכעס מובן.. כן. באמת בטון. לפעמים כמו לדבר אל הקיר.. וואי איזה פרץ.. הידברות אחרת.. וחינוך.. גם פה זה בידיים שלנו.. לא?!

 

[אוזן רגישה]

פרץ! לאמא של ג´ ואחת מהצד, קשה, קשה

אמיר פרץ - הסתדרות עובדים

את כל הציפורניים היפות שלי קיסחתי, השפתיים מדממות מרוב נשיכות, הרשימה לנזקים שאני עושה לעצמי הולכת ומתעצמת. יש לי אי הבנה בסיסית עם היקום והאנרגיות, עם האובדנים והאובדנים שבדרך. אני כועסת על אנשים שהפכו להיות כל כך חסרי רגישות או שהיו תמיד כאלה רק שהיה לי נוח שלא לראות את זה (מהקרובים אלי ובכלל בעולם!), אני מרירה על חוסר האונים, הרשימה גם כאן עצומה. יודעת שלתקן את העולם ואישתו אני לא יכולה. כל מה שאני רואה מול עיני זה את החיים שלי צועדים בקלילות אחורה, שוקעים אל עבר הלא ידוע ואני לא יכולה לעשות כלום. כל כמה שמנסה, נעזרת באנשים הנכונים וגם במקצועיים, צעד קדימה חמישה אחורה! תוכניות נהדרות יש לי ומה שצריך לעשות יודעת אבל מביטה מהצד על הכל. אני צריכה שדברים יעשו יותר מהר, שהשיפור יהיה מהיר יותר. נמאס לי לשמוע משפטי מפתח כמו: "אני מאמינה שיהיה יותר טוב"... "צריך להאמין"... "אל תתיאשי"... הרי מי שאומר אותם בדרך כלל מאמין בהם אבל יודע שזה לא תמיד מציאותי. איכשהו המזל ניתן בדיוק כשאני ישנתי! נו טוב הרי לדכא את כולם זה לא רציונלי - אני נמצאת ב-האי נוראי! צוחקת ומאושרת ונהנת מדברים כמו שלא נהנתי הרבה זמן, אופטימית לגבי החיים של כולם! ותחת זה הולכת וגוועת. את כל זה אני יכולה לתת כקרדית לאמא שלי. גנטיקה "משחקת" פה תפקיד ענק, וחינוך או חיקוי - תבחרו, מוות איום ומראה כל כך מזעזע כשהייתי משוכנעת שהיא תחזור, אם לא הביתה לפחות לבית אבות סיעודי, שאוכל להראות לה שוב את הכלב שלי שהיה המון בשבילה, שאוכל לשאול אותה כל כך הרבה שאלות שהתחלתי בשנה האחרונה לשאול וקיבלתי סוף סוף תשובות.. והפנים שלה, אפורות וקפואות והיא לא מגיבה גם כשאני מבקשת כל כך יפה ובשקט שתענה לי. הכל בעיסה שלמה - מה? כן הדברים בידים שלנו! רק שאצלי כנראה הקואורדינציה דפוקה והדברים נופלים לי מהן. סליחה על הפרץ שלי, אבל שאלתן ואני לא יכולה לשקר. אוזן

 

[אחת מהצד]

רגישה..

רגע.. רגע.. אחד אחד.. תנשמי קצת בין דבר לדבר.. שניה!.. במקום להסתכל מה היום לעומת מה היה לפני שבועיים.. תסתכלי היום לפני שנה..שנתיים. היום לפני חמש שנים. אולי יתן פרספקטיבה אחרת לשינוי שקורה. אי אפשר לזרז. לכל דבר יש את הזמן שלו.. ו.. הממ.. אין קיצורי דרך. פשוט יש ימים עם הרבה אנרגיה ואז נראה שהדברים מסתדרים.. ויש ימים עם בלי אנרגיה.. ואז הכל נראה כאילו שקורס. זה שיש הרבה רגעים של צחוק ואושר ואת נהנת כבר אומר הכל.. ובכלל.. את יודעת יש כל מיני סוגים של ריקודים לפעמים זה וולסים לפעמים טנגו של צעד קדימה ושניים אחורה.. ולפעמים הכי מתאים הריקוד ההוא של הילדים.. ימינה ימינה שמאלה שמאלה לפנים אחורה.. זה נראה כאילו רוקדים ונשארים במקום. אבל זה לא... גם אף אחד לא אמר שהכי נכון זה להתקדם קדימה.. חיבוק ענק לך יקרה לשבת וגם עוד כמה בתיבה של המסרים.. ... מהצד

 

[אוזן רגישה]

אשה יקרה, את מקסימה, שבוע טוב

.. מהצד, אין לי מילים כי זה יהיה עצוב מדי. אין אנרגיה אין כלום. וכן אני מאמינה שלכולם השמש תזרח, הציפורים יזמרו, האור הגנוז יפציע לכיוונם. אני מנסה להאמין שגם אצלי הדברים ישתנו. אתמול אבא התקשר אלי בבוקר ושאל אם אני יכולה לקחת אותו לסיבוב. הקול נשמע מרוסק, קרה "שם" משהו אז חזרתי לעיר מוקדם יותר ולקחתי אותו לטיול על החוף והוא סיפר שכל השבוע נורא קשה לו והוא מדוכא, סיוטים, הוא נורא מתגעגע לאמא.. ומה אני הינוקא תענה על זה? אז היו לי עצות מקצועיות... נו באמת! ואז אני לוקחת גם את זה על הכתפיים... אוזן

 

[אחת מהצד]

רגישה..

איזה אשה את..... מה?.. לא כולנו ככה? טובים בעצות לאחרים?..

זאת אומרת.. רוב הזמן יודעים להגיד למשהו אחר את המלה הטובה שאנחנו לא אומרים לעצמנו.. את החיבוק.. במקום לחבק את עצמנו.. ו.. תגידי.. גם את הגעגועים של אבא שלך את צריכה להוסיף לעצמך? מה?.. הוא לא יסתדר איתם לבד? אז זהו.. שאולי צריך להבין איך שמים גבולות.. הפרדה. זה הצער שלו.. וזה הצער שלי.. וצר לי שצר לו אבל זה הצער שלו. חס וחלילה לקחת גם את זה על הכתפיים שלך. וזה בסדר.. תמשיכי להתאמן בלחבק. לחזק. להיות שם בשביל..זה רק מגדיל אצלך את היכולת. עוד שריר כזה (כמו הלב) שמתפתח כשמאמנים אותו. מתמלא ככל שאת מחבקת יותר כן.. גם לפעמים עצוב שאין מי שמחבק בחזרה. שמדי פעם אומר לך בואי.. תנוחי קצת גם את.. אבל. נו.. את יודעת.. לכל דבר יש לפחות שני צדדים.. רק מה.. לפעמים את מגלה שהחיבוק שפיתחת הוא כל כך גדול.. שהוא מספיק גם כדי לחבק את עצמך. ולהסביר לעצמך שגם לך יש את היכולת לצאת מזה. ולעבור גם את המשבר הזה הנה.. במקום לשים על הכתפיים שלך.. תתלי את זה על הדחליל

זה

בשביל הנאחס הזה.. וזה

בשביל הנאחס ההוא. ואלה

סתם כי בא לי לחבק. לשחק. לצחק. טוב.. אולי באמת הגיע זמן לשון

 

[אוזן רגישה]

איזה כיף להתעורר לחיבוק ממך../images/Emo39.gif

תודה על הדחלילים, באמת חיפשתי איפה לשים הכל ועל הכתפיים כבר לא היה מקום. הקצב שלי לאחרונה ירד עד למינוס וזה כל כך לא אני שהחלטתי לפחות להגיע לאפס. לחשוב שזה ינצח אותי ממש פוגע לי באגו. גם המילים שלך היו "שם" מסתובבות בין המחשבות וזה עזר לי ליצור פרודוקטיביות. נרדמתי קרוב לשלוש לפנות בוקר, אחרי שמצאתי עצמי מסתערת על ערמות כביסה (היו שם איזה 7-9 מכונות), מסתכלת על השתיים שמתיבשות. עשיתי זאת! מלחמה קטנה נגד האנושות החייבת ללבוש בגדים נקיים

! הספקתי לסדר במטבח, סידרתי את החדרים ובכלל כל כך הרבה בקצת זמן שלישון הלכתי עם הרגשה של ניצחון. בימים האחרונים בהיתי בהכל, דאגתי לכולם ופתאם יש בי רגיעה לא צפויה ודאגה לעצמי. אני צריכה להכניע גם את סדר היום שהתהפך לי ואת העיפות הלא מתוכננת - נו הבנת! אני באופטימיות זהירה מקווה לא להתנדנד יותר מדי ברוח הזו של החורף ושל הנפש. ביום ראשון גם היתה שיחה נורא קשה שנוגעת באמא שלי, להכיר באמת כשאי אפשר עוד לשאול אותה שאלות. לא קל להמשיך לחיות עם דבר כזה. אבל, צריך! אז הנה לך חיבוק ממני **()**, כדי שיהיה המשך שבוע טוב. אוזן