אבי בוירסקי
New member
שנה טובה לטרנטרים-המשיכו ללכת הלאה.
המשיכו ללכת הלאה.... סיפור מדליק לשנה החדשה ובכלל... לך הלאה מספרים על חוטב עצים אחד, שחי במחוז מרוחק. הוא היה יוצא מוקדם בבוקר אל היער וחוזר אחרי שקיעת החמה, והעצים שהיה חוטב היו מספיקים בקושי לכלכל את משפחתו, כמו בכל סיפור רגיל. אך אין זה סיפור רגיל !. בוקר אחד שנראה בדיוק כמו כל בוקר אחר, קם חוטב העצים עשה את סידוריו הרגילים כפי שהיה רגיל מאז ומתמיד ,התפלל את תפילתו, הביט על משפחתו הישנה בשלווה, ויצא אל הבוקר הצונן. הוא הלך במסלול הרגיל וממש בכניסה ליער ראה אדם יושב מכורבל בשמיכה, לא דבר נדיר מכיוון שהיה רגיל לפגוש אנשים מסוגו מידי פעם בשיטוטיו ביער. לפי חזותו זיהה אותו חוטב העצים כאחד מאותם "מתבודדים" כפי שנהגו לכנות אותם, וכמו שאר האנשים גם הוא רכש להם כבוד, כי האמין שמתחת לחזות ה"מסמורטטת" מסתתר משהו אחר שעליו לא יכל להצביע. מכל מקום כשעבר על פניו, הכניס יד לכיסו שלף את מה שמצא שם ובלי להסתכל הניח אותו בחייכו של האיש והמשיך בדרכו. לאחר מספר צעדים נדמה היה לו ששמע את האיש אומר משהו, חזר אחורה ושאל אותו , והאיש חזר ואמר--"לך הלאה", חוטב העצים ניסה לדובב אותו שיסביר את עצמו, אך האיש נראה כמי ששקוע בעולם אחר… חוטב העצים הרים גבה והמשיך לדרכו. בדרך עוד הרהר לעצמו: לדברים שאנשים מסוגו אומרים יש בדרך כלל משמעות נסתרת. וחוטב העצים המשיך בעיסוקיו, וכבר ברגע בו הרים את גרזנו נשכח כל העניין מלבו. והימים עברו זהים ורגילים. עד שלילה אחד כששכב במיטתו שמע פתאום את שתי המילים שאמר המתבודד, ושקע לשינה. למחרת ובימים הבאים חזרו המילים וטרדו את מחשבתו, עבר שבוע, עברו שבועיים, ושתי המילים העקשניות מסרבות להניח לו, "לך הלאה, לך הלאה". לאחר לילה ארוך שבו לא הצליח לעצום עין מחמת המילים הטורדניות, חשב והחליט: אני יודע שאין להתייחס למילים בביטול, מדוע שלא התייחס אליהן פשוטן כמשמען!. למחרת הודיע למשפחתו שהיום יחזור מאוחר מהרגיל. הוא הלך בשביל המוכר אך במקום לעצור במקום בו היה רגיל לחטוב, המשיך והעמיק אל תוך היער. הוא צעד שעה, שעתיים, ושלוש וכשכבר החל לנקר הספק בלבו, עלה בנחיריו ריח שונה. חידד את חוטמו, רחרח באוויר ו….צל של חיוך עלה בזוית פיו. הוא הרים את גרזנו רץ קצת קדימה ועכשיו כבר מצא את עצמו עומד בלב חורשת עצי "סנדל". התיישב על הארץ בהנאה מריח את הריח העדין וחיוך של שביעות רצון נמתח על פניו. מחירם של עצי "סנדל" בשוק הוא לפחות פי עשרה מזה של עץ רגיל. לאחר שהתאושש הניף את גרזנו והתחיל לחטוב את העצים כשבכל חבטת גרזן הוא מודה בלבו ל"מתבודד". ו…הימים הבאים עברו בשמחה, מצבה של המשפחה התחיל להשתפר, הילדים נראו זורחים בבגדיהם החדשים, האישה קיבלה סןף- סןף את סיר הלחץ שביקשה כבר שנים…. והחיים נראו יפים יותר. וכך עברו להם שבוע, חודש, וחודשים, עד שלילה אחד, שוב...לך הלאה, לך הלאה, חזרו המילים בהתחלה בשקט ולאט - לאט התגברו והדהדו בראשו כמו הרעמים המתגלגלים בחורף בערוץ הנחל ליד הכפר שהיו גורמים לילדים לקום בלילה ממיטתם ולהתכרבל רועדים בחיקו ובחיק אשתו. בבוקר קם בעיניים נפוחות מחוסר שינה וראש כואב ממחשבות, וגם בדרך אל היער המשיך העניין להטריד אותו. "אני מרוויח טוב מהעצים החדשים, מדוע לקום ולעזוב, ומי יודע מה יש הלאה,…? והיום עבר עליו כבד משהו בחורשתו האהובה. בערב כששב הביתה, ולאחר ארוחה הגונה, נשכח קצת העניין מראשו. אבל בלילה …או-או אם אתמול היו רעמים, היום התדרדרו סלעים! הוא קם מיוזע ומבועט, והתיישב במיטה בוהה בחשכה. חשב אולי זו עבודתו של המתבודד, אולי זה איזשהו סימן שמימי אחר, מכל מקום הוא לא מתכוון להתעלם ממנו הפעם. למחרת בבוקר הודיע שוב למשפחתו שכנראה יחזור מאוחר מהרגיל, ושלא ידאגו, ויצא לדרכו. הוא נכנס אל היער, עבר את החורשה הישנה, התקדם ונכנס אל החורשה החדשה, תוך כדי הליכה ביו העצים הריחניים התחילו הספקות שוב לנקר בלבו, אך הוא עצר את נשימתו והמשיך בעוז הלאה. הוא צעד וצעד, והשמש כבר עמדה באמצה השמים, אך הוא היה נחוש בדעתו. הוא המשיך, השמש החלה לנטות למערב והוא כולו מפלי זיעה ,כשעצר רגע לנגב את הזיעה נתקלה רגלו בזיז אבן ,ותוך שניה הצטרף למפולת האבנים המתדרדרות במדרון. כשעצר סוף כל סוף כשהוא חבול ושרוט, עלה בו זעם על עצמו שהטפטה בטיפשותו לעזוב מקור פרנסה בטוח והלך לרדוף אחר הרוח… . אבל…תוך כדי ניגוב הדם מהפרצוף קלטה זווית עינו נצנוץ חשוד. הוא התקרב, הזיז את העפר מהנצנוץ ו…נחושת. (אך, אכן מוזר הוא הטבע האנושי, רק לפני שניה היה מוכן להשקיט את חמתו הבוערת הכמה חיבוטים הגונים במתבודד, ועכשיו היה מוכן לרוחץ את רגליו, וכל זה בעבור חתיכת נחושת…) שמחה גדולה הציפה אותו, ובלי אומר ודברים,חת --ושתים התמלא תרמילו בנחושת ,וכבר הוא בדילוגים קלים בדרך הביתה. כשעבר את סף הדלת קיבלה אותו אישתו בהרמת גבה מעולה בחרדה. הנה הוא עומד לפניה חבול ושרוט ובלי עצים. מה שיותר הפתיע אותה הוא זה, שהנה הוא עומד לפניה מחייך וזורח כמו אחד שנפלה עליו השמש. והוא לא אמר דבר, רק הוריד את השק מגבו בחיוך של שביעות רצון והציג אותו בפניה…והימים חלפו להם באושר ונוחות. חוטב העצים כבר לא היה כל כך חוטב עצים…ועל מצבו הכללי והכלכלי לא צריך להרחיב. אבל לילה אחד—בהתחלה בשקט כמו הד קלוש ,ולאט לאט כרעם מתגלגל…לך הלאה ,לך הלאה… כך המשיך הדבר להתגלגל ולהתקדם עד שחוטב העצים הפך עשיר ככורח ואדון לעצמו. ב"רוחניות" אפילו יותר מבדברים אחרים בחיים, קפיאה על השמרים, אפילו אם הם נראים בטוחים ומספקים…מונעת גילוי "אוצרות" גדולים יותר, ובסופו של דבר את האוצר הגדול מכולם… שנה טובה. אבי.
המשיכו ללכת הלאה.... סיפור מדליק לשנה החדשה ובכלל... לך הלאה מספרים על חוטב עצים אחד, שחי במחוז מרוחק. הוא היה יוצא מוקדם בבוקר אל היער וחוזר אחרי שקיעת החמה, והעצים שהיה חוטב היו מספיקים בקושי לכלכל את משפחתו, כמו בכל סיפור רגיל. אך אין זה סיפור רגיל !. בוקר אחד שנראה בדיוק כמו כל בוקר אחר, קם חוטב העצים עשה את סידוריו הרגילים כפי שהיה רגיל מאז ומתמיד ,התפלל את תפילתו, הביט על משפחתו הישנה בשלווה, ויצא אל הבוקר הצונן. הוא הלך במסלול הרגיל וממש בכניסה ליער ראה אדם יושב מכורבל בשמיכה, לא דבר נדיר מכיוון שהיה רגיל לפגוש אנשים מסוגו מידי פעם בשיטוטיו ביער. לפי חזותו זיהה אותו חוטב העצים כאחד מאותם "מתבודדים" כפי שנהגו לכנות אותם, וכמו שאר האנשים גם הוא רכש להם כבוד, כי האמין שמתחת לחזות ה"מסמורטטת" מסתתר משהו אחר שעליו לא יכל להצביע. מכל מקום כשעבר על פניו, הכניס יד לכיסו שלף את מה שמצא שם ובלי להסתכל הניח אותו בחייכו של האיש והמשיך בדרכו. לאחר מספר צעדים נדמה היה לו ששמע את האיש אומר משהו, חזר אחורה ושאל אותו , והאיש חזר ואמר--"לך הלאה", חוטב העצים ניסה לדובב אותו שיסביר את עצמו, אך האיש נראה כמי ששקוע בעולם אחר… חוטב העצים הרים גבה והמשיך לדרכו. בדרך עוד הרהר לעצמו: לדברים שאנשים מסוגו אומרים יש בדרך כלל משמעות נסתרת. וחוטב העצים המשיך בעיסוקיו, וכבר ברגע בו הרים את גרזנו נשכח כל העניין מלבו. והימים עברו זהים ורגילים. עד שלילה אחד כששכב במיטתו שמע פתאום את שתי המילים שאמר המתבודד, ושקע לשינה. למחרת ובימים הבאים חזרו המילים וטרדו את מחשבתו, עבר שבוע, עברו שבועיים, ושתי המילים העקשניות מסרבות להניח לו, "לך הלאה, לך הלאה". לאחר לילה ארוך שבו לא הצליח לעצום עין מחמת המילים הטורדניות, חשב והחליט: אני יודע שאין להתייחס למילים בביטול, מדוע שלא התייחס אליהן פשוטן כמשמען!. למחרת הודיע למשפחתו שהיום יחזור מאוחר מהרגיל. הוא הלך בשביל המוכר אך במקום לעצור במקום בו היה רגיל לחטוב, המשיך והעמיק אל תוך היער. הוא צעד שעה, שעתיים, ושלוש וכשכבר החל לנקר הספק בלבו, עלה בנחיריו ריח שונה. חידד את חוטמו, רחרח באוויר ו….צל של חיוך עלה בזוית פיו. הוא הרים את גרזנו רץ קצת קדימה ועכשיו כבר מצא את עצמו עומד בלב חורשת עצי "סנדל". התיישב על הארץ בהנאה מריח את הריח העדין וחיוך של שביעות רצון נמתח על פניו. מחירם של עצי "סנדל" בשוק הוא לפחות פי עשרה מזה של עץ רגיל. לאחר שהתאושש הניף את גרזנו והתחיל לחטוב את העצים כשבכל חבטת גרזן הוא מודה בלבו ל"מתבודד". ו…הימים הבאים עברו בשמחה, מצבה של המשפחה התחיל להשתפר, הילדים נראו זורחים בבגדיהם החדשים, האישה קיבלה סןף- סןף את סיר הלחץ שביקשה כבר שנים…. והחיים נראו יפים יותר. וכך עברו להם שבוע, חודש, וחודשים, עד שלילה אחד, שוב...לך הלאה, לך הלאה, חזרו המילים בהתחלה בשקט ולאט - לאט התגברו והדהדו בראשו כמו הרעמים המתגלגלים בחורף בערוץ הנחל ליד הכפר שהיו גורמים לילדים לקום בלילה ממיטתם ולהתכרבל רועדים בחיקו ובחיק אשתו. בבוקר קם בעיניים נפוחות מחוסר שינה וראש כואב ממחשבות, וגם בדרך אל היער המשיך העניין להטריד אותו. "אני מרוויח טוב מהעצים החדשים, מדוע לקום ולעזוב, ומי יודע מה יש הלאה,…? והיום עבר עליו כבד משהו בחורשתו האהובה. בערב כששב הביתה, ולאחר ארוחה הגונה, נשכח קצת העניין מראשו. אבל בלילה …או-או אם אתמול היו רעמים, היום התדרדרו סלעים! הוא קם מיוזע ומבועט, והתיישב במיטה בוהה בחשכה. חשב אולי זו עבודתו של המתבודד, אולי זה איזשהו סימן שמימי אחר, מכל מקום הוא לא מתכוון להתעלם ממנו הפעם. למחרת בבוקר הודיע שוב למשפחתו שכנראה יחזור מאוחר מהרגיל, ושלא ידאגו, ויצא לדרכו. הוא נכנס אל היער, עבר את החורשה הישנה, התקדם ונכנס אל החורשה החדשה, תוך כדי הליכה ביו העצים הריחניים התחילו הספקות שוב לנקר בלבו, אך הוא עצר את נשימתו והמשיך בעוז הלאה. הוא צעד וצעד, והשמש כבר עמדה באמצה השמים, אך הוא היה נחוש בדעתו. הוא המשיך, השמש החלה לנטות למערב והוא כולו מפלי זיעה ,כשעצר רגע לנגב את הזיעה נתקלה רגלו בזיז אבן ,ותוך שניה הצטרף למפולת האבנים המתדרדרות במדרון. כשעצר סוף כל סוף כשהוא חבול ושרוט, עלה בו זעם על עצמו שהטפטה בטיפשותו לעזוב מקור פרנסה בטוח והלך לרדוף אחר הרוח… . אבל…תוך כדי ניגוב הדם מהפרצוף קלטה זווית עינו נצנוץ חשוד. הוא התקרב, הזיז את העפר מהנצנוץ ו…נחושת. (אך, אכן מוזר הוא הטבע האנושי, רק לפני שניה היה מוכן להשקיט את חמתו הבוערת הכמה חיבוטים הגונים במתבודד, ועכשיו היה מוכן לרוחץ את רגליו, וכל זה בעבור חתיכת נחושת…) שמחה גדולה הציפה אותו, ובלי אומר ודברים,חת --ושתים התמלא תרמילו בנחושת ,וכבר הוא בדילוגים קלים בדרך הביתה. כשעבר את סף הדלת קיבלה אותו אישתו בהרמת גבה מעולה בחרדה. הנה הוא עומד לפניה חבול ושרוט ובלי עצים. מה שיותר הפתיע אותה הוא זה, שהנה הוא עומד לפניה מחייך וזורח כמו אחד שנפלה עליו השמש. והוא לא אמר דבר, רק הוריד את השק מגבו בחיוך של שביעות רצון והציג אותו בפניה…והימים חלפו להם באושר ונוחות. חוטב העצים כבר לא היה כל כך חוטב עצים…ועל מצבו הכללי והכלכלי לא צריך להרחיב. אבל לילה אחד—בהתחלה בשקט כמו הד קלוש ,ולאט לאט כרעם מתגלגל…לך הלאה ,לך הלאה… כך המשיך הדבר להתגלגל ולהתקדם עד שחוטב העצים הפך עשיר ככורח ואדון לעצמו. ב"רוחניות" אפילו יותר מבדברים אחרים בחיים, קפיאה על השמרים, אפילו אם הם נראים בטוחים ומספקים…מונעת גילוי "אוצרות" גדולים יותר, ובסופו של דבר את האוצר הגדול מכולם… שנה טובה. אבי.
