מלכויות זכרונות שופרות - ראש השנה על פי הקבלה
ראש השנה על פי פנימיות התורה http://obshalom.org/Pages/47/ראש_השנה מלכויות זכרונות שופרות ג' מוטיבים עיקריים אנו מוצאים בתפילת ראש השנה: מלכויות, זכרונות, ושופרות. וכך אומרת הגמרא במ' ראש השנה (דף ט"ז ע"א): "אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות – כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות – כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה? בשופר". כל שלושת הדברים הללו הם לגבי האדם ולא לגבי הקב"ה, דהא הקב"ה אינו נזקק לכך שאנו נמליך אותו, למרות ש"אין מלך בלא עם", אבל מלכות ה' אינה מוטלת בספק גם ללא הכרתינו. אלא ודאי אנו הם אלה אשר זקוקים להכרה במלכות ה', וע"ז אנו מתפללים: "גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה, וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה". כי ללא הכרה של היחיד והרבים במלכות ה', הרי מסלול החיים אינו מנווט נכונה. הדבר דומה לאדם שמתהלך לו בהיכל המלך ועושה כל מה שלבו חפץ, ולפתע מעירים את תשומת לבו, שהמלך נמצא בחדר ממש בקירבתו, מיידית משתנה התנהגותו לגמרי, כי הוא נשלט ע"י החיוב שיוצר כבוד המלך. לכך צריך להגיע האיש הישראלי, להכרה במלכות ה' התמידית, ועל ידה הוא מגיע לחרטה מוחלטת על העבר, כי לא התנהג כפי הדרוש להתנהג, ומגיע לקבלה גמורה לגבי העתיד. זכרונות – כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה. שאל רבינו בעה"ס: האם שייכת שכחה אצל הקב"ה עד שאנו נזקקים להזכיר לו את עצמינו לטובה, הלא כתוב: "אין שכחה לפני כסא כבודך"!? הלא הוא מעורב לחלוטין בכל מקרה בעולם, ובמהלכי הנפש הפנימיים של כל אחד ואחת!? אלא המדובר על האדם, שהאדם ידע שהקב"ה זוכר אותו תמיד, וחושב עליו לטובה, כי הוא "הטוב והמטיב לרעים ולטובים". וע"ז נאמר: "אשרי איש שלא ישכחך", פעולת הזכירה צריכה להעשות ע"י האדם – לזכור את הקב"ה, לזכור את מלכותו השוררת בכל, לזכור את רצונו להטיב לנבראיו. לפי גודל ההכרה של האדם במלכות ה' וברצונו המוחלט להטיב לנו, כך שיעור התאמצותו להדבק בה'. ועל ידי מה זוכה האדם למלכויות ולזכרונות? ע"י השופר. השופר הוא נוטריקון – שפרו מעשיכם. השופר נלקח מן האיל, בכדי להזכיר לנו את ענין עקידת יצחק, שבסופו של דבר הוחלף באיל. כי עקידת יצחק מרמזת על השיפור אשר נדרש מאיתנו למעשה, ההקרבה של היקר לנו עבור הקב"ה ועבור זולתינו. לכן בא רבי עקיבא וקבע שעמוד השידרה של התורה כולה הוא "ואהבת לרעך כמוך", כי אי אפשר להגיע להקרבה ללא אהבה, כי כאשר אנו אוהבים מישהו, קל לנו להקריב עבורו את היקר לנו, וככל שהאהבה יותר גדולה כך יכולה ההקרבה להיות יותר גדולה. נמצא יש כאן סדר של סיבה ומסובב: א) להגיע למצב של אהבת זולתינו. ב) ע"י אהבה אנו יכולים להגיע למצב של שפרו מעשיכם, היינו מצב של הקרבת היקר לנו עבור הזולת. ג) עי"כ אנו מגיעים לדביקות בה', כי גם הקב"ה אוהב את זולתו. ד) ע"י הדביקות בה' מושגים ב' הענינים הנעלים של הכרה במלכות ה', והכרה בכך שה' זוכר אותנו תמיד לטובה. ובכדי ליישם את כל אלה צריך האדם לומר: "שנהיה לראש ולא לזנב", פירוש: שנהיה בעלי מחשבה עצמאית, ולא ניגרר אחר הדעה הכללית שהיא בדרך כלל שיטחית ואינה מובילה לשום מקום. כי הדעה הכללית המכונה בשפת חז"ל "דעת בעלי בתים" היא דעה שמצדדת באהבה עצמית ולא באהבת הזולת, אבל הדעה הפרטית הישראלית ענינה בביטול האגו של האדם. נמצא שרק עי"כ שהאדם אינו שוחה עם הזרם, אלא שוחה נגד הזרם, בבחי' שנהיה לראש ולא לזנב, אז יכול לזכות למלכויות זכרונות ושופרות.
ראש השנה על פי פנימיות התורה http://obshalom.org/Pages/47/ראש_השנה מלכויות זכרונות שופרות ג' מוטיבים עיקריים אנו מוצאים בתפילת ראש השנה: מלכויות, זכרונות, ושופרות. וכך אומרת הגמרא במ' ראש השנה (דף ט"ז ע"א): "אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות – כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות – כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה? בשופר". כל שלושת הדברים הללו הם לגבי האדם ולא לגבי הקב"ה, דהא הקב"ה אינו נזקק לכך שאנו נמליך אותו, למרות ש"אין מלך בלא עם", אבל מלכות ה' אינה מוטלת בספק גם ללא הכרתינו. אלא ודאי אנו הם אלה אשר זקוקים להכרה במלכות ה', וע"ז אנו מתפללים: "גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה, וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה". כי ללא הכרה של היחיד והרבים במלכות ה', הרי מסלול החיים אינו מנווט נכונה. הדבר דומה לאדם שמתהלך לו בהיכל המלך ועושה כל מה שלבו חפץ, ולפתע מעירים את תשומת לבו, שהמלך נמצא בחדר ממש בקירבתו, מיידית משתנה התנהגותו לגמרי, כי הוא נשלט ע"י החיוב שיוצר כבוד המלך. לכך צריך להגיע האיש הישראלי, להכרה במלכות ה' התמידית, ועל ידה הוא מגיע לחרטה מוחלטת על העבר, כי לא התנהג כפי הדרוש להתנהג, ומגיע לקבלה גמורה לגבי העתיד. זכרונות – כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה. שאל רבינו בעה"ס: האם שייכת שכחה אצל הקב"ה עד שאנו נזקקים להזכיר לו את עצמינו לטובה, הלא כתוב: "אין שכחה לפני כסא כבודך"!? הלא הוא מעורב לחלוטין בכל מקרה בעולם, ובמהלכי הנפש הפנימיים של כל אחד ואחת!? אלא המדובר על האדם, שהאדם ידע שהקב"ה זוכר אותו תמיד, וחושב עליו לטובה, כי הוא "הטוב והמטיב לרעים ולטובים". וע"ז נאמר: "אשרי איש שלא ישכחך", פעולת הזכירה צריכה להעשות ע"י האדם – לזכור את הקב"ה, לזכור את מלכותו השוררת בכל, לזכור את רצונו להטיב לנבראיו. לפי גודל ההכרה של האדם במלכות ה' וברצונו המוחלט להטיב לנו, כך שיעור התאמצותו להדבק בה'. ועל ידי מה זוכה האדם למלכויות ולזכרונות? ע"י השופר. השופר הוא נוטריקון – שפרו מעשיכם. השופר נלקח מן האיל, בכדי להזכיר לנו את ענין עקידת יצחק, שבסופו של דבר הוחלף באיל. כי עקידת יצחק מרמזת על השיפור אשר נדרש מאיתנו למעשה, ההקרבה של היקר לנו עבור הקב"ה ועבור זולתינו. לכן בא רבי עקיבא וקבע שעמוד השידרה של התורה כולה הוא "ואהבת לרעך כמוך", כי אי אפשר להגיע להקרבה ללא אהבה, כי כאשר אנו אוהבים מישהו, קל לנו להקריב עבורו את היקר לנו, וככל שהאהבה יותר גדולה כך יכולה ההקרבה להיות יותר גדולה. נמצא יש כאן סדר של סיבה ומסובב: א) להגיע למצב של אהבת זולתינו. ב) ע"י אהבה אנו יכולים להגיע למצב של שפרו מעשיכם, היינו מצב של הקרבת היקר לנו עבור הזולת. ג) עי"כ אנו מגיעים לדביקות בה', כי גם הקב"ה אוהב את זולתו. ד) ע"י הדביקות בה' מושגים ב' הענינים הנעלים של הכרה במלכות ה', והכרה בכך שה' זוכר אותנו תמיד לטובה. ובכדי ליישם את כל אלה צריך האדם לומר: "שנהיה לראש ולא לזנב", פירוש: שנהיה בעלי מחשבה עצמאית, ולא ניגרר אחר הדעה הכללית שהיא בדרך כלל שיטחית ואינה מובילה לשום מקום. כי הדעה הכללית המכונה בשפת חז"ל "דעת בעלי בתים" היא דעה שמצדדת באהבה עצמית ולא באהבת הזולת, אבל הדעה הפרטית הישראלית ענינה בביטול האגו של האדם. נמצא שרק עי"כ שהאדם אינו שוחה עם הזרם, אלא שוחה נגד הזרם, בבחי' שנהיה לראש ולא לזנב, אז יכול לזכות למלכויות זכרונות ושופרות.