אבי בוירסקי
New member
שנה טובה, שנה עם הרבה סיפורים...
שנה טובה. שנשתדל בשביל עצמנו.... העולם יודע לדאוג לעצמו.... העולם – זנב מסולסל של כלב. לאדם עני אחד נמאס להיות כזה... שמועה הגיע לאוזניו, שאם יוכל להניח ידו על שד, יש סיכוי טוב שיוכל לפקוד עליו לעשות עבורו כל מה שיעלה על ליבו. וכך, בנחישות יצא לחפש שד, ומישהו שיוכל לכבול אותו עבורו. החיפושים הניבו תוצאות ואחרי זמן לא רב הגיע למערה בה גר אדם ששמו יצא לפניו. בין הדברים שבשמם יצא שמו למרחקים היה גם: כבילת שדים. בקוצר רוח הולך וגובר שטח האיש העני את מצוקתו בפני האדם, אך זה התעלם ממנו בהפגנתיות. לאחר נדנודים בלתי פוסקים, הבין האדם כובל השדים שזה לא ירפה ממנו, את עיניו ונשף בחוסר סבלנות ואי שביעות רצון: שמע איש יקר, שדים הם לא משחק ! על אנשים אי אפשר לסמוך, קל וחומר על שדים... טוב, טוב כבר שמעתי את זה, אני מוכן לקחת את הסיכון. איך שאתה רוצה, אמר כובל השדים, אבל אני חייב להזהיר אותך בכל זאת, מה שאתה רוצה מחייב כבילה של שד ספציפי, וזה אפילו יותר מאחיו ידוע בחוסר סבלנותו, אתה חייב להעסיק אותו ללא הפסקה, ברגע שלא תמצא לו עבודה, אני לא רוצה לחשוב מה הוא יעשה לך.... אה...הצחקת אותי, אצלי הוא יתחנן שלמנוחה.... אין בעיה, עצום את עייניך. עצם האדם את עייניו. רעדה הרצפה...קור עז התפשט במהרה,,,אחריו חום צורב...רעש מצמרר ומחריש אוזניים... פקח עיינים, אמר כובל השדים. אהההה, קפץ האדם לאחור, מההההה זהההההה...... זה מה שהזמנת ציחקק כובל השדים, ואין שובר החלפה.... לפניהם עמד "דבר", דבר שמילים לא מסוגלות לתאר. שערו של האדם הלבין באחת...כשחזר לעצמו התחיל לגמגם: שד, אני אדונך: בנה לי ארמון. נשמע פצפוץ, ולפני שהספיק האדם לסיים את המשפט, לפני המהרה עמד ארמון שלא נראה בעולם. אההה, שמח האדם, וכשהצבע חוזר ללחייו, אמר: אני רוצה הר של זהב שאת קצהו אי אפשר לראות. ושוב, ציקצוק, והר זהב עומד ניצב. אההה, אההה מחה האדם כפיים בשמחה. כך המשיך הענין עד שאפילו חמדן כמו האיש העני, לא יכל לחשוב על דברים נוספים שיש או לו צורך בהם... השד שניחן פרט לכושרו המיוחד לייצר כל דבר, גם בכושר נבואי, התחיל להריח את חטיף הבוקר שלו... גם האיש האני התחיל להבין את המצב שבפניו הוא עומד וזיעה קרה התחילה לצוץ במצחו. אבל למרבה מזלו, פרט להיותו חמדן, גם בעל תושיה היה: רק רגע, אמר לשד, מרוב התרגשות אני חייב לשרותים. טוב, אמר השד, מזלך שאכלתי לא מזמן, אוכל להתאפק קצת.... נסער, רץ האדם לכובל השדים, ועל סף הסטריה כללית לנוכח חייו ההולכים ומתקצרים, נשכב בתחנונים לרגלי כובל השדים. כן, כן, אני מקבל על עצמי כל דבר שתאמר, אבל ממש לא בא לי למות...מה אפשר לעשות, אין לי עבודה לשד, מה לעשות... לא עזרה עקשנותו של כובל השדים, לא עזרו גם הדיבורים האחרים, אדם שהולך למות, די נחוש בדעתו... השד, כבר הבין שמשהו לא בסדר והתחיל לנוע לעבר ארוחתו... מהר, מהר, אמר כובל השדים: רואה את הכלב הזה, זה עם הזנב המסולסל, קח אותו ותן לשד. זה לא ממש זמן טוב לבדיחות, יבב האיש שכבר הרגיש את נשיפת השד בעורפו. קח אותו עכשו, ובקש מהשד שיישר לו את הזנב.... השד כבר תפס את האדם בצווארו, וזה חשב לעצמו, טוב נו, אני הולך למות, מה כבר יכול להיות. רגע, רגע אמר האיש כשהמילים בקושי יוצאות מפיו. מה עכשו, התחיל השד לעבד את סבלנותו. עוד משהו קטן שחסר לי: הזנב של הכלב שלי הסתלסל וכל כמה שניסיתי, לא הצלחתי ליישר לא את הזנב. טוב נו, בקשה מוזרה עבור בקשה אחרונה, אבל שיהיה. לקח השד את הכלב, אחז את הזנב ויישר. נו בסדר, אמר לאדם, עכשו אפשר לאכול.... רגע, צרח האדם, הסתכל. הסתכל השד וראה שהזנב הסתלסל שוב. באמת, זה מענין, בכל חיי השדיים לא הייתי צריך לעשות משהו פעמיים... ניסה שוב, ושוב, ושוב.....אחרי שבוע של נסיונות, אפילו שד חייב להכיר בעובדה שיש דברים שמשתנים לפי רצונם..... ועל זה אמר ראמקרישנה: העולם הוא כמו זנב מסולסל של כלב, לא משנה כמה תנסה ליישר הוא יחזור להסתלסל... הנח לעולם, הוא לא צריך את עזרתך, בנסיון לעזור לעולם אנחנו עוזרים למעשה רק לעצמנו, אמר וויקאננדה.... שנה טובה. אבי.
שנה טובה. שנשתדל בשביל עצמנו.... העולם יודע לדאוג לעצמו.... העולם – זנב מסולסל של כלב. לאדם עני אחד נמאס להיות כזה... שמועה הגיע לאוזניו, שאם יוכל להניח ידו על שד, יש סיכוי טוב שיוכל לפקוד עליו לעשות עבורו כל מה שיעלה על ליבו. וכך, בנחישות יצא לחפש שד, ומישהו שיוכל לכבול אותו עבורו. החיפושים הניבו תוצאות ואחרי זמן לא רב הגיע למערה בה גר אדם ששמו יצא לפניו. בין הדברים שבשמם יצא שמו למרחקים היה גם: כבילת שדים. בקוצר רוח הולך וגובר שטח האיש העני את מצוקתו בפני האדם, אך זה התעלם ממנו בהפגנתיות. לאחר נדנודים בלתי פוסקים, הבין האדם כובל השדים שזה לא ירפה ממנו, את עיניו ונשף בחוסר סבלנות ואי שביעות רצון: שמע איש יקר, שדים הם לא משחק ! על אנשים אי אפשר לסמוך, קל וחומר על שדים... טוב, טוב כבר שמעתי את זה, אני מוכן לקחת את הסיכון. איך שאתה רוצה, אמר כובל השדים, אבל אני חייב להזהיר אותך בכל זאת, מה שאתה רוצה מחייב כבילה של שד ספציפי, וזה אפילו יותר מאחיו ידוע בחוסר סבלנותו, אתה חייב להעסיק אותו ללא הפסקה, ברגע שלא תמצא לו עבודה, אני לא רוצה לחשוב מה הוא יעשה לך.... אה...הצחקת אותי, אצלי הוא יתחנן שלמנוחה.... אין בעיה, עצום את עייניך. עצם האדם את עייניו. רעדה הרצפה...קור עז התפשט במהרה,,,אחריו חום צורב...רעש מצמרר ומחריש אוזניים... פקח עיינים, אמר כובל השדים. אהההה, קפץ האדם לאחור, מההההה זהההההה...... זה מה שהזמנת ציחקק כובל השדים, ואין שובר החלפה.... לפניהם עמד "דבר", דבר שמילים לא מסוגלות לתאר. שערו של האדם הלבין באחת...כשחזר לעצמו התחיל לגמגם: שד, אני אדונך: בנה לי ארמון. נשמע פצפוץ, ולפני שהספיק האדם לסיים את המשפט, לפני המהרה עמד ארמון שלא נראה בעולם. אההה, שמח האדם, וכשהצבע חוזר ללחייו, אמר: אני רוצה הר של זהב שאת קצהו אי אפשר לראות. ושוב, ציקצוק, והר זהב עומד ניצב. אההה, אההה מחה האדם כפיים בשמחה. כך המשיך הענין עד שאפילו חמדן כמו האיש העני, לא יכל לחשוב על דברים נוספים שיש או לו צורך בהם... השד שניחן פרט לכושרו המיוחד לייצר כל דבר, גם בכושר נבואי, התחיל להריח את חטיף הבוקר שלו... גם האיש האני התחיל להבין את המצב שבפניו הוא עומד וזיעה קרה התחילה לצוץ במצחו. אבל למרבה מזלו, פרט להיותו חמדן, גם בעל תושיה היה: רק רגע, אמר לשד, מרוב התרגשות אני חייב לשרותים. טוב, אמר השד, מזלך שאכלתי לא מזמן, אוכל להתאפק קצת.... נסער, רץ האדם לכובל השדים, ועל סף הסטריה כללית לנוכח חייו ההולכים ומתקצרים, נשכב בתחנונים לרגלי כובל השדים. כן, כן, אני מקבל על עצמי כל דבר שתאמר, אבל ממש לא בא לי למות...מה אפשר לעשות, אין לי עבודה לשד, מה לעשות... לא עזרה עקשנותו של כובל השדים, לא עזרו גם הדיבורים האחרים, אדם שהולך למות, די נחוש בדעתו... השד, כבר הבין שמשהו לא בסדר והתחיל לנוע לעבר ארוחתו... מהר, מהר, אמר כובל השדים: רואה את הכלב הזה, זה עם הזנב המסולסל, קח אותו ותן לשד. זה לא ממש זמן טוב לבדיחות, יבב האיש שכבר הרגיש את נשיפת השד בעורפו. קח אותו עכשו, ובקש מהשד שיישר לו את הזנב.... השד כבר תפס את האדם בצווארו, וזה חשב לעצמו, טוב נו, אני הולך למות, מה כבר יכול להיות. רגע, רגע אמר האיש כשהמילים בקושי יוצאות מפיו. מה עכשו, התחיל השד לעבד את סבלנותו. עוד משהו קטן שחסר לי: הזנב של הכלב שלי הסתלסל וכל כמה שניסיתי, לא הצלחתי ליישר לא את הזנב. טוב נו, בקשה מוזרה עבור בקשה אחרונה, אבל שיהיה. לקח השד את הכלב, אחז את הזנב ויישר. נו בסדר, אמר לאדם, עכשו אפשר לאכול.... רגע, צרח האדם, הסתכל. הסתכל השד וראה שהזנב הסתלסל שוב. באמת, זה מענין, בכל חיי השדיים לא הייתי צריך לעשות משהו פעמיים... ניסה שוב, ושוב, ושוב.....אחרי שבוע של נסיונות, אפילו שד חייב להכיר בעובדה שיש דברים שמשתנים לפי רצונם..... ועל זה אמר ראמקרישנה: העולם הוא כמו זנב מסולסל של כלב, לא משנה כמה תנסה ליישר הוא יחזור להסתלסל... הנח לעולם, הוא לא צריך את עזרתך, בנסיון לעזור לעולם אנחנו עוזרים למעשה רק לעצמנו, אמר וויקאננדה.... שנה טובה. אבי.