שנה למסע+קטע שכתבתי שם...
זהו.. היום לפני שנה נחתתי בפולין לתחילת 8 הימים המדהימים ביותר שהיו לי... אני לא מצליחה להאמין שעברה מאז ש-נ-ה שלמה, זה לא נתפס בשבילי... עכשיו אני קוראת את היומן מסע בפעם הראשונה! אני לא יודעת למה, אבל מאז שחזרתי פשוט לא קראתי אותו, והיום זו הפעם הראשונה.. ויש לי דמעות וצמרמורות.. רק כשאני קוראת על התחושות שהיו לי באותו זמן, אני באמת מצליחה להזכר במסע כמו שחוויתי אותו.. יותר מכשאני רואה תמונות, או נזכרת בדברים..הנה קטע שמצאתי ביומן מסע, קטע שכתבתי בערב, אחרי שביקרתי במאיידנק, ואף פעם לא הראיתי את זה לאף אחד... ועכשיו אני רוצה לשתף אתכם ולפרסם את הקטע: במקום ההוא, שמעתי את זעקתם האחרונה, הרגשתי את צל גופם דבק בקירות... רציתי לקחת אותם איתי, אל האור, אם אני יכולה לחוש בו-מדוע הם לא..? בבקתה ההיא הרגשתי את המוות, ומחוצה לה-החיים הרהיבו ביופיים. בעיניי השמש היתה היפה מכולם, מכשהם הגיעו לשם-כבר לא הייתה מנת חלקם. היא שקעה בשבילם בפעם האחרונה, מוקפת בצבעים, גוונים של דם, ובבקתה ההיא-קול זעקתם כבר נדם. ידעתי שכשאצא, אזכה לראות אור יום, איך אוכל לעזוב אותם שם, בחושך הנורא..? ידעתי שכשאצא יהיה לי לאן לחזור, בבקתה לא היו פתחי מילוט דרכם יכל לחדור האור. שם יכולתי להרגיש אותם, ורציתי להשאר שם, לעזור... להוציא אותם מן המקום האיום, להושיט יד לאחיי, במקום ההוא, הרגשתי יותר מתמיד את קרבתינו העזה. כשיצאתי, הבנתי שלנצח שם הם יישארו, אך הרשיתי לעצמי לקחת רק חלק קטן- הבטחה, שלעולם אשמור את זכרם... שאחזור לארצינו, ואגשים את חלומם. הקטע הזה הצליח להעביר בי כשקראתי אותו שנה אחריי, בדיוק את התחושות שהרגשתי במאיידנק, בבקתה הראשונה שנכנסנו אלייה-הבקתה עם המקלחות ותאי הגזים... הבקתה שבה התחלתי להרגיש את מהות המסע, נכנסתי שם לכזה הלם, הסתובתי ולא האמנתי, שמרוב הלם כשחברה שלי באה אליי ובכתה שאלתי אותה את השאלה הכי דבילית "מה קרה?" =\\ טוב אז זה הקטע שכתבתי מקווה שתאהבו..בכל זאת כתבתי את מה שאני הרגשתי... ולסיום- משלחת 11 פולין 2005 05\9\19-26 --->המסע ששינה לי את החיים...
זהו.. היום לפני שנה נחתתי בפולין לתחילת 8 הימים המדהימים ביותר שהיו לי... אני לא מצליחה להאמין שעברה מאז ש-נ-ה שלמה, זה לא נתפס בשבילי... עכשיו אני קוראת את היומן מסע בפעם הראשונה! אני לא יודעת למה, אבל מאז שחזרתי פשוט לא קראתי אותו, והיום זו הפעם הראשונה.. ויש לי דמעות וצמרמורות.. רק כשאני קוראת על התחושות שהיו לי באותו זמן, אני באמת מצליחה להזכר במסע כמו שחוויתי אותו.. יותר מכשאני רואה תמונות, או נזכרת בדברים..הנה קטע שמצאתי ביומן מסע, קטע שכתבתי בערב, אחרי שביקרתי במאיידנק, ואף פעם לא הראיתי את זה לאף אחד... ועכשיו אני רוצה לשתף אתכם ולפרסם את הקטע: במקום ההוא, שמעתי את זעקתם האחרונה, הרגשתי את צל גופם דבק בקירות... רציתי לקחת אותם איתי, אל האור, אם אני יכולה לחוש בו-מדוע הם לא..? בבקתה ההיא הרגשתי את המוות, ומחוצה לה-החיים הרהיבו ביופיים. בעיניי השמש היתה היפה מכולם, מכשהם הגיעו לשם-כבר לא הייתה מנת חלקם. היא שקעה בשבילם בפעם האחרונה, מוקפת בצבעים, גוונים של דם, ובבקתה ההיא-קול זעקתם כבר נדם. ידעתי שכשאצא, אזכה לראות אור יום, איך אוכל לעזוב אותם שם, בחושך הנורא..? ידעתי שכשאצא יהיה לי לאן לחזור, בבקתה לא היו פתחי מילוט דרכם יכל לחדור האור. שם יכולתי להרגיש אותם, ורציתי להשאר שם, לעזור... להוציא אותם מן המקום האיום, להושיט יד לאחיי, במקום ההוא, הרגשתי יותר מתמיד את קרבתינו העזה. כשיצאתי, הבנתי שלנצח שם הם יישארו, אך הרשיתי לעצמי לקחת רק חלק קטן- הבטחה, שלעולם אשמור את זכרם... שאחזור לארצינו, ואגשים את חלומם. הקטע הזה הצליח להעביר בי כשקראתי אותו שנה אחריי, בדיוק את התחושות שהרגשתי במאיידנק, בבקתה הראשונה שנכנסנו אלייה-הבקתה עם המקלחות ותאי הגזים... הבקתה שבה התחלתי להרגיש את מהות המסע, נכנסתי שם לכזה הלם, הסתובתי ולא האמנתי, שמרוב הלם כשחברה שלי באה אליי ובכתה שאלתי אותה את השאלה הכי דבילית "מה קרה?" =\\ טוב אז זה הקטע שכתבתי מקווה שתאהבו..בכל זאת כתבתי את מה שאני הרגשתי... ולסיום- משלחת 11 פולין 2005 05\9\19-26 --->המסע ששינה לי את החיים...