שנה של טירוף
שנה, שנה אני בטירוף הזה, אובססיה קוראים לזה, כמעט כל ערב ולפעמים גם במשך היום, יושבת מול מרקע של 15 אינץ, כותבת, משוחחת עם אנשים מכל הסוגים, כמעט כל ערב בשעה עשר ושלושים נעצרים החיים. הבן שלי עומד במרכזו של החדר בו נמצא המחשב וצורח בקול ``תחזירו לי את האמא השפויה שלי`` ואנחנו מתגלגלים מצחוק ואני שואלת ``למה?`` והוא עונה לי וקולו אומר תחינה `` את כבר לא יושבת איתי מתחת לשמיכה בסלון, עם קערת פופקורן, לראות איזה סרט, עכשיו אני צריך לוותר עליך לטובת כל החברים מחדר ארבעים...מה יהיה? ..עוד מעט תתחילי לצאת עם בחורים`` והוא צודק... אז מה... הוא צריך להבין שגם לאמא שלו יש חיים לא? למען האמת, המסך הקטן הזה עשה לי רק טוב, פתאום חזרתי לכתוב סיפורת, שירה, זה משהו שהדחקתי אולי 15 שנה, הייתי ממלאת מחברות ושמה במגירה, פתאום יש לי היכן לפרסם, אני מקבלת תגובות, משהו כמו שק איגרוף להוציא את העצבים, את התסכולים, את העצב ואת השמחות, יש עם מי להתחלק, יש מי שמבין, זה כייף נורא. הכרתי אנשים שככה... בחיים הרגילים... אף פעם לא הייתי מכירה, לא שזנחתי את חיי הקודמים- עדיין נפגשת עם חברי הישנים, יוצאת להצגות (מזל שיש מנוי), הולכת לסרטים, רק מה... המעגל התרחב פלאים, הכרתי אנשים מטריפים, שמעשירים את עולמי, שמחזקים וגם כאלה שלא... אבל אלה האחרונים, רק עוברים דרכי לשניה ונעלמים, לא משאירים עקבות. אני מוצאת את עצמי משוחחת שעות עם בחור בן 24 על מהות החיים, על אהבה, אכזבה, על העתיד שמחכה לו, לי, על המאורעות המטורפים של אותו היום ובאותו הערב עם חברה ``מופרעת`` אחרת, אני חלק מסייבר בכללי של החדר חחחחחחח מתמרחת בקרם אביונה של חברת גי. חותם אמיתי משאירים אותם אנשים שחדרו לחיי היום יום שלי, אלה שהפכו בצורה הכי טבעית ופשוטה לחלק ממשפחתי, מגופי, מנשמתי ואני קוראת להם ותסלחו לי על בוטות ``תחת, תחתונים, חזיה וציצי``. והעיקר, שעם כל זה, נשארתי שפויה...בחיי... למדתי לקחת הכל בפרופורציה, להתיחס להכל בתור כייף אחד גדול. אז מצידי שיקראו לי אובססיבית, אני נהנית הנאה מרובה ושמחה שנפל בחלקי להיות חלק מציבור רחב של אנשים שרואים במקום הזה את ביתו הלילי או היומי. אז יאללה אנשים, שיהיה לנו שבוע נפלא וקסום, בלי תאונות דרכים ואינתיפאדה והרוגים ושלעזאזל יבוא כבר השלום.
שנה, שנה אני בטירוף הזה, אובססיה קוראים לזה, כמעט כל ערב ולפעמים גם במשך היום, יושבת מול מרקע של 15 אינץ, כותבת, משוחחת עם אנשים מכל הסוגים, כמעט כל ערב בשעה עשר ושלושים נעצרים החיים. הבן שלי עומד במרכזו של החדר בו נמצא המחשב וצורח בקול ``תחזירו לי את האמא השפויה שלי`` ואנחנו מתגלגלים מצחוק ואני שואלת ``למה?`` והוא עונה לי וקולו אומר תחינה `` את כבר לא יושבת איתי מתחת לשמיכה בסלון, עם קערת פופקורן, לראות איזה סרט, עכשיו אני צריך לוותר עליך לטובת כל החברים מחדר ארבעים...מה יהיה? ..עוד מעט תתחילי לצאת עם בחורים`` והוא צודק... אז מה... הוא צריך להבין שגם לאמא שלו יש חיים לא? למען האמת, המסך הקטן הזה עשה לי רק טוב, פתאום חזרתי לכתוב סיפורת, שירה, זה משהו שהדחקתי אולי 15 שנה, הייתי ממלאת מחברות ושמה במגירה, פתאום יש לי היכן לפרסם, אני מקבלת תגובות, משהו כמו שק איגרוף להוציא את העצבים, את התסכולים, את העצב ואת השמחות, יש עם מי להתחלק, יש מי שמבין, זה כייף נורא. הכרתי אנשים שככה... בחיים הרגילים... אף פעם לא הייתי מכירה, לא שזנחתי את חיי הקודמים- עדיין נפגשת עם חברי הישנים, יוצאת להצגות (מזל שיש מנוי), הולכת לסרטים, רק מה... המעגל התרחב פלאים, הכרתי אנשים מטריפים, שמעשירים את עולמי, שמחזקים וגם כאלה שלא... אבל אלה האחרונים, רק עוברים דרכי לשניה ונעלמים, לא משאירים עקבות. אני מוצאת את עצמי משוחחת שעות עם בחור בן 24 על מהות החיים, על אהבה, אכזבה, על העתיד שמחכה לו, לי, על המאורעות המטורפים של אותו היום ובאותו הערב עם חברה ``מופרעת`` אחרת, אני חלק מסייבר בכללי של החדר חחחחחחח מתמרחת בקרם אביונה של חברת גי. חותם אמיתי משאירים אותם אנשים שחדרו לחיי היום יום שלי, אלה שהפכו בצורה הכי טבעית ופשוטה לחלק ממשפחתי, מגופי, מנשמתי ואני קוראת להם ותסלחו לי על בוטות ``תחת, תחתונים, חזיה וציצי``. והעיקר, שעם כל זה, נשארתי שפויה...בחיי... למדתי לקחת הכל בפרופורציה, להתיחס להכל בתור כייף אחד גדול. אז מצידי שיקראו לי אובססיבית, אני נהנית הנאה מרובה ושמחה שנפל בחלקי להיות חלק מציבור רחב של אנשים שרואים במקום הזה את ביתו הלילי או היומי. אז יאללה אנשים, שיהיה לנו שבוע נפלא וקסום, בלי תאונות דרכים ואינתיפאדה והרוגים ושלעזאזל יבוא כבר השלום.
