שנות החמישים, הייקים, עשן סיגריות ופרדי דורה
היום נסעתי די הרבה בכביש שש בדרך מרמת ישי לרעננה. תמיד בנסיעות האלה אני, או שומע דרך המערכת והאינטרנט לתחנת הרדיו של האוניברסיטה של הבת שלי בבוסטון או לדיסק שאני אוהב.
היום שמתי דיסק שנקרא "עוד נתראה" משירי שנות החמישים.
אומרים ששנות הילדות הן הכי מעצבות ואני, מודל 1948, זכיתי לחוות את שנות החמישים מנקודת מבט של ילד למשפחה ייקית, די אצילית שהמונחים "חלוציות", "קיבוץ", "הנוער העובד" התחלפו ב"לחיות טוב","הרצליה פיתוח", "ריקודים סלוניים". איפה הם ואיפה הצנע, איפה אמא שלי (היפייפיה, אגב) והחלוציות עם הקוקו, הסרפאן, החאקי והשיער בבית השחי.
אבי היה לבוש בהידור כיאה לאציל אוסטרי מהדור הישן ואימי ריחפה לה בחיוך גדול מבעד ה"או דה קולון" וגרבי הניילון שהיו אז טרייפה אנטי חלוצית אמיתית.
והיה פרדי דורה.
פרדי דורה היה מדור הזמרים של פעם. אלה שלמדו כילדים בגולה להיות זמרי אופרה ומה לעשות, הגורל זרק אותם ללבנט המאובק וה"ממוזבב" (יעני זבובים) והם היו רחוקים משירי ה"הו הו" כרחוק וינה מדניפופטרובסק.
ואיפה הם בילו? במועדונים, בבתי קפה, תמיד בהידור, תמיד לעשות רושם בחליפות בהירות, ואני כילד רואה את הוריי מרחפים בריקוד, לא הורה כמובן, אלגנטיים, מושכים את העיין.
ברקע היתה תזמורת קטנה וכמובן הזמר, פרדי דורה. השירים שהם שרו, גנובים מפה ומשם על פני כדור הארץ עם תרגום כלשהו לעברית אבל מי שם לב למילים? בתוך האולם אפוף הסיגריות זאת היתה ה-מוסיקה לריקודים. שימו לב גם לתבנית: התחלה תזמורתית, כדי שהנוכחים יקומו ויזמינו בקידה את ה"בנות", ואחר כך הזמר שלא היה צריך מערכת הגברה ובקול אופראי הוא שירבט מילים שלא נשמעו בשירי הפלמ"ח.
באמצע השיר יש הפסקה בזימרה כדי להדגיש את הריקוד ואתם יכולים רק לעצום את העיניים ולראות את החליפות (גם ביום קיץ), את הסיגריות בזוית הפה, את השמלות שמתנפנפות (לא יותר מדי). אלה היו אנשים ונשים שלא התביישו לבלות והתרומה שלהם לבניין הארץ היתה כמובן לא פחותה מחורשי הארץ.
אז כמחווה לפרדי דורה, הייקה מנהריה, שלא טרח לעברת את שמו, להוריי, אצולת וינה, הנה השיר "לילה בהיר".
היום נסעתי די הרבה בכביש שש בדרך מרמת ישי לרעננה. תמיד בנסיעות האלה אני, או שומע דרך המערכת והאינטרנט לתחנת הרדיו של האוניברסיטה של הבת שלי בבוסטון או לדיסק שאני אוהב.
היום שמתי דיסק שנקרא "עוד נתראה" משירי שנות החמישים.
אומרים ששנות הילדות הן הכי מעצבות ואני, מודל 1948, זכיתי לחוות את שנות החמישים מנקודת מבט של ילד למשפחה ייקית, די אצילית שהמונחים "חלוציות", "קיבוץ", "הנוער העובד" התחלפו ב"לחיות טוב","הרצליה פיתוח", "ריקודים סלוניים". איפה הם ואיפה הצנע, איפה אמא שלי (היפייפיה, אגב) והחלוציות עם הקוקו, הסרפאן, החאקי והשיער בבית השחי.
אבי היה לבוש בהידור כיאה לאציל אוסטרי מהדור הישן ואימי ריחפה לה בחיוך גדול מבעד ה"או דה קולון" וגרבי הניילון שהיו אז טרייפה אנטי חלוצית אמיתית.
והיה פרדי דורה.
פרדי דורה היה מדור הזמרים של פעם. אלה שלמדו כילדים בגולה להיות זמרי אופרה ומה לעשות, הגורל זרק אותם ללבנט המאובק וה"ממוזבב" (יעני זבובים) והם היו רחוקים משירי ה"הו הו" כרחוק וינה מדניפופטרובסק.
ואיפה הם בילו? במועדונים, בבתי קפה, תמיד בהידור, תמיד לעשות רושם בחליפות בהירות, ואני כילד רואה את הוריי מרחפים בריקוד, לא הורה כמובן, אלגנטיים, מושכים את העיין.
ברקע היתה תזמורת קטנה וכמובן הזמר, פרדי דורה. השירים שהם שרו, גנובים מפה ומשם על פני כדור הארץ עם תרגום כלשהו לעברית אבל מי שם לב למילים? בתוך האולם אפוף הסיגריות זאת היתה ה-מוסיקה לריקודים. שימו לב גם לתבנית: התחלה תזמורתית, כדי שהנוכחים יקומו ויזמינו בקידה את ה"בנות", ואחר כך הזמר שלא היה צריך מערכת הגברה ובקול אופראי הוא שירבט מילים שלא נשמעו בשירי הפלמ"ח.
באמצע השיר יש הפסקה בזימרה כדי להדגיש את הריקוד ואתם יכולים רק לעצום את העיניים ולראות את החליפות (גם ביום קיץ), את הסיגריות בזוית הפה, את השמלות שמתנפנפות (לא יותר מדי). אלה היו אנשים ונשים שלא התביישו לבלות והתרומה שלהם לבניין הארץ היתה כמובן לא פחותה מחורשי הארץ.
אז כמחווה לפרדי דורה, הייקה מנהריה, שלא טרח לעברת את שמו, להוריי, אצולת וינה, הנה השיר "לילה בהיר".