שנות השישים
- פותח הנושא לוו
- פורסם בתאריך
כמה דברים
אבל לפני כן הערה: רוב מה שהולך להיאמר כאן מתייחס בעיקר לארה"ב. באירופה אני פשוט פחות מבין. 1. מה שנקרא שנות השישים התחיל בעצם בסוף שנות החמישים. זה נכון לגבי מוסיקה (רוקנרול, צ´אק ברי, באדי הולי, כל זה), לגבי מחאה (לני ברוס), לגבי ספרות (הביטניקים, בורוז) ועוד. זה סתם כדי לסדר את העייסק מבחינה כרונולוגית. כמובן ששנות השישים המוקדמות היו שונות מאלה המאוחרות, אבל סוף שנות החמישים ותחילת השישים היו עוד יותר שונות מתחילת שנות החמישים, שהיו עידן אחר לגמרי. 2. הדבר שמאפיין את כל התופעות של שנות השישים (שחרור האישה, הפגנות הסטודנטים, ילדי הפרחים, המהפכה המינית, המוסיקה כמובן, התנועה נגד המלחמה ועוד) הוא חופש ופקפוק. את אלה אני חושב (אנחנו חושבים) שיש לייחס לכמה דברים: א. התפתחות המדיה ההמונית. המצאת הטרנזיסטור הפכה את הרדיו מרהיט שמצטופפים סביבו בסלון למשהו שיש לכל אחד בכל מקום. הטלוויזיה הביאה תמונות חיות למקום שקודם לכן היו רק מלים. ב. אחוז האנשים הצעירים והמשכילים היה גבוה מאי פעם. ג. השגשוג הכלכלי יצר מצב שבו האנשים הצעירים והמשכילים האלה היו חופשיים (יחסית לקודמיהם בזמנים אחרים) מטרדות היום - די הצורך כדי להתעניין בדברים אחרים ולהתחיל לשאול שאלות. ד. לאחר שנות האימה האדומה, המקארתיזם וציד המכשפות, הייתה חייבת לבוא ריאקציה. ההשתקה ויישור הקו הכפוי (הוועדה למעשים לא אמריקאיים) יצרו לחץ שבהכרח התפרץ. ה. מלחמת העולם השנייה יצרה מין תחושה שהעולם הישן ואלה שניהלו אותו הם פאסה לגמרי, וזה יצר תחושה שכל מה שחדש באופן רדיקלי מהנ"ל הוא טוב. לא בהכרח, אבל מן הסתם. ו. מותו של סטאלין והעובדה שחרושצ´וב גינה אותו יצרו תחושה שאמנם קומוניזם זה פויה, אבל שאולי מדובר במשהו שניתן לחיות איתו במידה מסוימת (במיוחד אחרי שמשבר הטילים נפתר). פחות קטע של על סף אסון כל יום. זה יצר אפשרות להתנער מהגישה ששלטה בשיא האימה האדומה (כן, הסעיף הזה מתקשר לסעיף ד´). עכשיו, בנוגע לאירועים והתפתחויות ספציפיים, אני חייב לומר שהטרנזיסטור, הגלולה והנחית על הירח הם-הם ההתקדמוית הטכנולוגיות החשובות. מבחינה פוליטית אין בכלל ספק לדעתי שהתנועה לזכויות האזרח היא הדבר החשוב (יותר משחרור האישה, שבמקום השני). זהו, בגדול. והנה הקפצתי את הפתיל (רק בשבילך, לוו
)
אבל לפני כן הערה: רוב מה שהולך להיאמר כאן מתייחס בעיקר לארה"ב. באירופה אני פשוט פחות מבין. 1. מה שנקרא שנות השישים התחיל בעצם בסוף שנות החמישים. זה נכון לגבי מוסיקה (רוקנרול, צ´אק ברי, באדי הולי, כל זה), לגבי מחאה (לני ברוס), לגבי ספרות (הביטניקים, בורוז) ועוד. זה סתם כדי לסדר את העייסק מבחינה כרונולוגית. כמובן ששנות השישים המוקדמות היו שונות מאלה המאוחרות, אבל סוף שנות החמישים ותחילת השישים היו עוד יותר שונות מתחילת שנות החמישים, שהיו עידן אחר לגמרי. 2. הדבר שמאפיין את כל התופעות של שנות השישים (שחרור האישה, הפגנות הסטודנטים, ילדי הפרחים, המהפכה המינית, המוסיקה כמובן, התנועה נגד המלחמה ועוד) הוא חופש ופקפוק. את אלה אני חושב (אנחנו חושבים) שיש לייחס לכמה דברים: א. התפתחות המדיה ההמונית. המצאת הטרנזיסטור הפכה את הרדיו מרהיט שמצטופפים סביבו בסלון למשהו שיש לכל אחד בכל מקום. הטלוויזיה הביאה תמונות חיות למקום שקודם לכן היו רק מלים. ב. אחוז האנשים הצעירים והמשכילים היה גבוה מאי פעם. ג. השגשוג הכלכלי יצר מצב שבו האנשים הצעירים והמשכילים האלה היו חופשיים (יחסית לקודמיהם בזמנים אחרים) מטרדות היום - די הצורך כדי להתעניין בדברים אחרים ולהתחיל לשאול שאלות. ד. לאחר שנות האימה האדומה, המקארתיזם וציד המכשפות, הייתה חייבת לבוא ריאקציה. ההשתקה ויישור הקו הכפוי (הוועדה למעשים לא אמריקאיים) יצרו לחץ שבהכרח התפרץ. ה. מלחמת העולם השנייה יצרה מין תחושה שהעולם הישן ואלה שניהלו אותו הם פאסה לגמרי, וזה יצר תחושה שכל מה שחדש באופן רדיקלי מהנ"ל הוא טוב. לא בהכרח, אבל מן הסתם. ו. מותו של סטאלין והעובדה שחרושצ´וב גינה אותו יצרו תחושה שאמנם קומוניזם זה פויה, אבל שאולי מדובר במשהו שניתן לחיות איתו במידה מסוימת (במיוחד אחרי שמשבר הטילים נפתר). פחות קטע של על סף אסון כל יום. זה יצר אפשרות להתנער מהגישה ששלטה בשיא האימה האדומה (כן, הסעיף הזה מתקשר לסעיף ד´). עכשיו, בנוגע לאירועים והתפתחויות ספציפיים, אני חייב לומר שהטרנזיסטור, הגלולה והנחית על הירח הם-הם ההתקדמוית הטכנולוגיות החשובות. מבחינה פוליטית אין בכלל ספק לדעתי שהתנועה לזכויות האזרח היא הדבר החשוב (יותר משחרור האישה, שבמקום השני). זהו, בגדול. והנה הקפצתי את הפתיל (רק בשבילך, לוו
כמה דברים מהזווית שלי
מבחינות מסויימות, שנות השישים נראות כהמשך ישיר של שנות החמישים. אחרי המלחמה התחילו להשתמש בתרופות אנטיביוטיות לראשונה בקנה מידה רחב באמת ולכל דורש, ביחד עם המצאת הגלולה כמובן, הייתה מחשבה (שמתערערת החל משנות ה-80) שחידושי הרפואה מאפשרים לאדם להשיג שליטה מלאה בגופו, פלוס החידושים הטכנולוגיים המהפכנים של השנים שאחרי המלחמה, כמו הספוטניק והנחיתה על הירח, והאימה של פצצת האטום מצד שני - ונקבל עידן שיש בו הרגשה שלמדע אין גבולות (לכאן ולכאן), הוא המקור לעוצמה ולשליטה, ושהאדם יכול בעזרת המדע לבנות הכל, להחריב הכל ולשלוט בגורלו. השימוש בטכנולוגיה החדשה בתקופה ההיא נעשה הרבה פעמים בהתלהבות, ללא מעצורים ובלי בקרה: טיפולים רפואיים רדיקליים שהתגלו מאוחר יותר כמזיקים: ניתוחים מיותרים כמו הוצאת שקדים גורפת לכל אוכלוסיית הילדים, שימוש בהקרנות לטיפול בבעיות עור וכולי. וגם זיהום אוויר וסביבה חסר מעצורים. המדע היה בשנות ה-50 וה-60 כלי להשתעשע בו, ועדיין לא התפתחה המודעות לכך שצריך להיזהר ולרסן את מה שהמדע עושה, שלא תמיד "כל המרבה הרי זה משובח". ההתפתחות המדעית הזאת והאווירה שיצרה, בשילוב עם הבום הכלכלי (נסיקה ומישורת של שגשוג ושפע) שהתחיל אחרי המלחמה ונמשך באופן כללי יותר מעשרים שנה (להבדיל מהגאות הכלכלית הקצרה של שנות ה-20), יצרה - מרגע שהסתיים עידן מקארתי - אווירה של רעיונות חדשים, אנשים נעשו מודעים לשינוים חברתיים שהאנטיביוטיקה והגלולה מביאות, וכך התפתחו התופעות של שנות ה-60 כמו המהפיכה המינית ושחרור האישה, וגישות חדשות בחינוך ובפוליטיקה שנועדו ´לסדר מוסרית´ ולענות על האתגרים של העולם החדש הזה. הגישות הן בסגנון "השמים הם הגבול". שנות ה-50 המאוחרות וה-60 המוקדמות - נראות גם לי חטיבה אחת, שונה ממה שהיה לפני ואחרי. זה נראה ככה מבחינת הסממנים התרבותיים: מוזיקה, אופנה ועיצוב פנים, קולנוע. עידן הטינאייג´ר - התחיל כידוע משנות ה-50. קשור לשני דברים: הבייבי בום שהביא לכך שהיה גל חדש וגדול של מתבגרים, וגם השפע הכלכלי שהקרין גם על הילדים - היו יותר בני נוער שהיה להם כסף להוציא, והתחילו גם לפנות אליהם יותר. בתחומי עיצוב הפנים, עיצוב המוצר והאופנה יש פריצה מדהימה של יצירתיות ותפיסה עיצובית חדשה לגמרי בסוף שנות ה-60.
מבחינות מסויימות, שנות השישים נראות כהמשך ישיר של שנות החמישים. אחרי המלחמה התחילו להשתמש בתרופות אנטיביוטיות לראשונה בקנה מידה רחב באמת ולכל דורש, ביחד עם המצאת הגלולה כמובן, הייתה מחשבה (שמתערערת החל משנות ה-80) שחידושי הרפואה מאפשרים לאדם להשיג שליטה מלאה בגופו, פלוס החידושים הטכנולוגיים המהפכנים של השנים שאחרי המלחמה, כמו הספוטניק והנחיתה על הירח, והאימה של פצצת האטום מצד שני - ונקבל עידן שיש בו הרגשה שלמדע אין גבולות (לכאן ולכאן), הוא המקור לעוצמה ולשליטה, ושהאדם יכול בעזרת המדע לבנות הכל, להחריב הכל ולשלוט בגורלו. השימוש בטכנולוגיה החדשה בתקופה ההיא נעשה הרבה פעמים בהתלהבות, ללא מעצורים ובלי בקרה: טיפולים רפואיים רדיקליים שהתגלו מאוחר יותר כמזיקים: ניתוחים מיותרים כמו הוצאת שקדים גורפת לכל אוכלוסיית הילדים, שימוש בהקרנות לטיפול בבעיות עור וכולי. וגם זיהום אוויר וסביבה חסר מעצורים. המדע היה בשנות ה-50 וה-60 כלי להשתעשע בו, ועדיין לא התפתחה המודעות לכך שצריך להיזהר ולרסן את מה שהמדע עושה, שלא תמיד "כל המרבה הרי זה משובח". ההתפתחות המדעית הזאת והאווירה שיצרה, בשילוב עם הבום הכלכלי (נסיקה ומישורת של שגשוג ושפע) שהתחיל אחרי המלחמה ונמשך באופן כללי יותר מעשרים שנה (להבדיל מהגאות הכלכלית הקצרה של שנות ה-20), יצרה - מרגע שהסתיים עידן מקארתי - אווירה של רעיונות חדשים, אנשים נעשו מודעים לשינוים חברתיים שהאנטיביוטיקה והגלולה מביאות, וכך התפתחו התופעות של שנות ה-60 כמו המהפיכה המינית ושחרור האישה, וגישות חדשות בחינוך ובפוליטיקה שנועדו ´לסדר מוסרית´ ולענות על האתגרים של העולם החדש הזה. הגישות הן בסגנון "השמים הם הגבול". שנות ה-50 המאוחרות וה-60 המוקדמות - נראות גם לי חטיבה אחת, שונה ממה שהיה לפני ואחרי. זה נראה ככה מבחינת הסממנים התרבותיים: מוזיקה, אופנה ועיצוב פנים, קולנוע. עידן הטינאייג´ר - התחיל כידוע משנות ה-50. קשור לשני דברים: הבייבי בום שהביא לכך שהיה גל חדש וגדול של מתבגרים, וגם השפע הכלכלי שהקרין גם על הילדים - היו יותר בני נוער שהיה להם כסף להוציא, והתחילו גם לפנות אליהם יותר. בתחומי עיצוב הפנים, עיצוב המוצר והאופנה יש פריצה מדהימה של יצירתיות ותפיסה עיצובית חדשה לגמרי בסוף שנות ה-60.
מעשי רצח
מעניין שלא הזכרתם כלל את שלושת מעשי הרצח הבולטים ביותר של שנות השישים: הרצח של ג´ון פ. ובובי קנדי ושל מרטין לותר קינג. הרצח של קינג העניק למאבק של השחורים, ולתנועה לזכויות האזרח בכלל, את המרטיר הראשון שלה בעל פרופיל גבוה. הרצח הקנה לתנועה סמל שאין שני לו, שאפשר להעלות את הפרופיל של המאבק בקרב המוסדות הפורמליים, לא רק בעתונות וברמת הרחוב. הוא גם העניק לה חזות חדשה, או לפחות מחודשת, של מאבק של כוחות ה"טוב" בכוחות ה"רשע" בצורה פומבית ושאינה משתמעת לשתי פנים. הרצח של האחים קנדי היה אפילו משמעותי יותר (למרות שעברו 5 שני בין הרצח של גפ"ק והרצח של בובי הם קשורים זה לזה בתודעה). מעשי רצח אלה סימלו במידה מרובה את מותה של התקווה של שנות השישים. ממשל קנדי, למרות ההסתבכות ההולכת ומעמיקה בוייאטנאם והפיאסקו של מפרץ החזירים, שמר על התדמית של "קמלוט" של the best and the brightest. הרצח שלו בשיא הפופלריות הראה שעל אף הכל כוחות ה"שחור" יכולים לגבור. אני מאמין שחלק מהסיבה שהציבור קיבל את מסקנות וועת וורן על רוצח יחיד (בלי להיכנס לשאלה האם הן נכונות או לא) הוא שהרעיון של ארגון שעומד מאחורי מעשה כה נתעב היה פשוט נורא מדי. היה קל יותר לקבל את זה כמעשה של יחיד, מישהו משולי החברה ומעורער משהו בנפשו, מאשר של ארגון שיוכל לתכנן מעשה כזה ולפגוע בלב הממשל שבו תלו כה הרבה תקוות. לא סתם בסרטים אמריקאים מאז רואים אנשים שזוכרים בדיוק איפה הם היו כשזה נודע להם (כפי שיקרה, אני מאמין, עם מאורעות 11.9). הרצח של בובי היה בעל השפעה לא פחותה. בובי נתפש כמי שנושא את אותו לפיד של אחיו, בצורה אפילו נקייה יותר ומהוגנת יותר (אחרי הכל - הוא הוביל את המלחמה נגד המאפיה, והסיפורים על גפ"ק כבר החלו להתפרסם). הוא רץ מול ניקסון, שנתפש כמייצג את המוסדות הישנים והמאיימים שהתנגדו לרוח של שנות השישים. הרצח שלו היה אובדן התקווה. אובדן תקווה זה קבע את מצב הרוח של ארצות הברית בשנות השבעים, ואל תוך שנות השמונים. ההתכנסות פנימה, הציניות, חוסר האמון במוסדות הממשל, העניין בעשיית כסף וההתרחקות מאידיאליזם הושפעו לדעתי במדה מרובה ממותה של של התקווה בשנות השישים. למעשי הרצח האלה (בצירוף אירועים אחרים כמובן - מלחמת וייטנאם, אלטמונט, ניקסון ו-ווטרגייט ועוד) היה תפקיד מפתח בכך.
מעניין שלא הזכרתם כלל את שלושת מעשי הרצח הבולטים ביותר של שנות השישים: הרצח של ג´ון פ. ובובי קנדי ושל מרטין לותר קינג. הרצח של קינג העניק למאבק של השחורים, ולתנועה לזכויות האזרח בכלל, את המרטיר הראשון שלה בעל פרופיל גבוה. הרצח הקנה לתנועה סמל שאין שני לו, שאפשר להעלות את הפרופיל של המאבק בקרב המוסדות הפורמליים, לא רק בעתונות וברמת הרחוב. הוא גם העניק לה חזות חדשה, או לפחות מחודשת, של מאבק של כוחות ה"טוב" בכוחות ה"רשע" בצורה פומבית ושאינה משתמעת לשתי פנים. הרצח של האחים קנדי היה אפילו משמעותי יותר (למרות שעברו 5 שני בין הרצח של גפ"ק והרצח של בובי הם קשורים זה לזה בתודעה). מעשי רצח אלה סימלו במידה מרובה את מותה של התקווה של שנות השישים. ממשל קנדי, למרות ההסתבכות ההולכת ומעמיקה בוייאטנאם והפיאסקו של מפרץ החזירים, שמר על התדמית של "קמלוט" של the best and the brightest. הרצח שלו בשיא הפופלריות הראה שעל אף הכל כוחות ה"שחור" יכולים לגבור. אני מאמין שחלק מהסיבה שהציבור קיבל את מסקנות וועת וורן על רוצח יחיד (בלי להיכנס לשאלה האם הן נכונות או לא) הוא שהרעיון של ארגון שעומד מאחורי מעשה כה נתעב היה פשוט נורא מדי. היה קל יותר לקבל את זה כמעשה של יחיד, מישהו משולי החברה ומעורער משהו בנפשו, מאשר של ארגון שיוכל לתכנן מעשה כזה ולפגוע בלב הממשל שבו תלו כה הרבה תקוות. לא סתם בסרטים אמריקאים מאז רואים אנשים שזוכרים בדיוק איפה הם היו כשזה נודע להם (כפי שיקרה, אני מאמין, עם מאורעות 11.9). הרצח של בובי היה בעל השפעה לא פחותה. בובי נתפש כמי שנושא את אותו לפיד של אחיו, בצורה אפילו נקייה יותר ומהוגנת יותר (אחרי הכל - הוא הוביל את המלחמה נגד המאפיה, והסיפורים על גפ"ק כבר החלו להתפרסם). הוא רץ מול ניקסון, שנתפש כמייצג את המוסדות הישנים והמאיימים שהתנגדו לרוח של שנות השישים. הרצח שלו היה אובדן התקווה. אובדן תקווה זה קבע את מצב הרוח של ארצות הברית בשנות השבעים, ואל תוך שנות השמונים. ההתכנסות פנימה, הציניות, חוסר האמון במוסדות הממשל, העניין בעשיית כסף וההתרחקות מאידיאליזם הושפעו לדעתי במדה מרובה ממותה של של התקווה בשנות השישים. למעשי הרצח האלה (בצירוף אירועים אחרים כמובן - מלחמת וייטנאם, אלטמונט, ניקסון ו-ווטרגייט ועוד) היה תפקיד מפתח בכך.
אתה צודק. אין ספק שמעשי הרצח
האלה נושאים סממן משותף. אבל מצד שני, לינדון ג´ונסון המשיך את כל פעליו הטובים של קנדי (אם כי כמובן בסגנון הרבה פחות "קול"), ואילולי מלחמת וייטנאם (שגם קנדי הראה את כל הסימנים שהוא עומד להסתבך בה, לו היה נשאר בחיים) אין לדעת מה היה עולה בגורלה של "החברה הגדולה" , הידועה גם כ-The Great Society, תוכניות ממשל ג´ונסון לפתור את בעיות העוני, האפליה והמצוקה בחברה האמריקאית (וגם, בהשאלה מכך, שם הלהקה שממנה צמחה ג´פרסון איירפליין). בקיצור, לא ברצח הצליחו כוחות השחור לגבור, אלא בכך שהצליחו לסבך את ארה"ב במלחמה - מלחמה שלא הייתה פורצת כלל אילולי תופעת "האמריקאי המכוער", שנלכדה באופן מוצלח ביותר בספר ובסרט בשם זה.
האלה נושאים סממן משותף. אבל מצד שני, לינדון ג´ונסון המשיך את כל פעליו הטובים של קנדי (אם כי כמובן בסגנון הרבה פחות "קול"), ואילולי מלחמת וייטנאם (שגם קנדי הראה את כל הסימנים שהוא עומד להסתבך בה, לו היה נשאר בחיים) אין לדעת מה היה עולה בגורלה של "החברה הגדולה" , הידועה גם כ-The Great Society, תוכניות ממשל ג´ונסון לפתור את בעיות העוני, האפליה והמצוקה בחברה האמריקאית (וגם, בהשאלה מכך, שם הלהקה שממנה צמחה ג´פרסון איירפליין). בקיצור, לא ברצח הצליחו כוחות השחור לגבור, אלא בכך שהצליחו לסבך את ארה"ב במלחמה - מלחמה שלא הייתה פורצת כלל אילולי תופעת "האמריקאי המכוער", שנלכדה באופן מוצלח ביותר בספר ובסרט בשם זה.
שנות השישים...
אני ממש לא אוהב אותם... הסטודנטים טמטמו אז את המוח, ממש כך, הפכו למין קבוצה וולגרית עצומה. השחורים השתוללו, אבל אני ממש מבין למה. אבל לא זה הענין. מה שמענין הוא, שדווקא כאשר החל התיקון בהפליית השחורים, דווקא אז החלו גם ההתפרעויות, השחורים הופלו משך שנים ולא פצו פה, דווקא כאשר החל תיקון המצב, אז החלו ההשתולליות. ולאו דווקא לרעה אני מציין את זה, אלא כלימוד דבר ידוע, מאז ומעולם, כאשר החל תיקון לם או מיעוט שדוכא, בד"כ עם תחילת ההטבות החלו התפרעויות, כאשר זה היה שלטון שדיכא, בד"כ נפל השלטון. שנות השישים, היו שנים של תקוה, תקוה לדבר טוב יותר. שנות השישים היו שנים בהם הגיע לשיאו תהליך שהחל עוד בשנות ה-20 ב"חבורת בלומסברי", החופש להנות, מוסריות פרטית, עליונות הפרט, ועוד ערכים מעין אלה. יש עוד המון לדון בענין, אבל אני כעת לא מיושב כדי לחשוב בהגיון על זה (כמו שתראו כאן
))))))
אני ממש לא אוהב אותם... הסטודנטים טמטמו אז את המוח, ממש כך, הפכו למין קבוצה וולגרית עצומה. השחורים השתוללו, אבל אני ממש מבין למה. אבל לא זה הענין. מה שמענין הוא, שדווקא כאשר החל התיקון בהפליית השחורים, דווקא אז החלו גם ההתפרעויות, השחורים הופלו משך שנים ולא פצו פה, דווקא כאשר החל תיקון המצב, אז החלו ההשתולליות. ולאו דווקא לרעה אני מציין את זה, אלא כלימוד דבר ידוע, מאז ומעולם, כאשר החל תיקון לם או מיעוט שדוכא, בד"כ עם תחילת ההטבות החלו התפרעויות, כאשר זה היה שלטון שדיכא, בד"כ נפל השלטון. שנות השישים, היו שנים של תקוה, תקוה לדבר טוב יותר. שנות השישים היו שנים בהם הגיע לשיאו תהליך שהחל עוד בשנות ה-20 ב"חבורת בלומסברי", החופש להנות, מוסריות פרטית, עליונות הפרט, ועוד ערכים מעין אלה. יש עוד המון לדון בענין, אבל אני כעת לא מיושב כדי לחשוב בהגיון על זה (כמו שתראו כאן
))))))Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.