לאורנה נסיכת קלינסטי
New member
שני הסנט שלי על "המראות ונחיתות".
"המראות ונחיתות" הוא אלבום על פשרות. אלבום שבוחן את העבר ומחפש טעויות, מתחרט, בודק מה שאפשר לתקן. שירים שמדברים על בדידות, ויתור ובעיקר הכמיהה לבית – מקום בטוח, שאפשר להשתייך אליו. החיפוש הזה חוזר כמעט בכל הטקסטים באלבום: "עטלפים עפים נמוך" מתאר שיטוט בעיר אפלה, רדומה, בה האנשים הפשוטים מחכים לאהבה שתחזור, מחפשים מקום לטעת בו שורשים: "אל דאגה, לכל הפרחים תימצא ערוגה". הדימוי של הפרחים חוזר גם בשיר "מעשנים בשרשרת" בה האנשים מתוארים כ"שתילים חלושים, עלים פזורים ונידפים, ברושים תשושי רוחות, ממתינים וממתינות". "הפרש המהורהר" מתאר חיפוש כושל אחר "האורווה הנכונה" (או האישה הנכונה). מה שבולט בשירים החדשים הוא בעיקר ההמתנה. ההמתנה לפיצוץ ולאסון, לאהובה שתחזור, למטוס שינחת, ההמתנה לאביב, התחנה שלא עונה ושלא נשאר בה אף אחד, ההמתנה לזריחה ולנשיקה. נדמה שיש מין סף שצריך לחצות, משהו שצריך לקרות (אבל אף פעם לא קורה). בכוונה כתבתי "השירים החדשים" כי באלבום יש כמה שירים ישנים: "הקולב", "הבור", "הפרש המהורהר" ו"במטוס". הבור והקולב במיוחד לא מתאימים לדעתי לרוח האלבום: הם חד משמעיים, מלאי ייאוש ומוות וחסרי סאבטקסט. לעומת זאת בשאר השירים, בין השורות, אפשר לשמוע הרבה עצב וגם הרבה תקווה. המלצרית ממתינה אבל בסוף תימצא לה ערוגה, למעשנים בשרשרת יש בעיות אבל רונה מחבקת ומנשקת אותם ולכן זה שווה את זה, הפרש מוצא אורווה כלשהי וכן הלאה. בניגוד לאלבומים הקודמים, המסרים הם לא חד-משמעיים, והם מבינים ומקבלים את הטוב יחד עם הרע. המראות ונחיתות, בשורות טובות ואסונות. היד שליטפה היא היד שסוטרת. טרק לי את הדלת והשאיר אותה פתוחה. מי שמפחד מהחושך סופו שיעמוד תמיד באור. באלבומים הקודמים שמענו את המשפטים האלמותיים "אני לא אפסיק לרצות" ו"כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות, לאהוב פחות". באלבום הזה נדמה שהאובססיה דעכה, ובמקומה יש השלמה וויתור: "התשוקה היא המתנה חסרת סיכוי בתוך התור, שאל סופו אתה מגיע רק כדי לחזור". רונה מבינה שמה שהלך לה לאיבוד לא יחזור יותר, ומשלימה עם זה (גם אם בלב עצוב למחצה). כאבנו, בכינו, רצינו, לא ויתרנו, חיכינו וחיכינו וחיכינו ולבסוף השלמנו. עכשיו הגיע זמן פציעות: זמן ההחלמה הגדולה.
"המראות ונחיתות" הוא אלבום על פשרות. אלבום שבוחן את העבר ומחפש טעויות, מתחרט, בודק מה שאפשר לתקן. שירים שמדברים על בדידות, ויתור ובעיקר הכמיהה לבית – מקום בטוח, שאפשר להשתייך אליו. החיפוש הזה חוזר כמעט בכל הטקסטים באלבום: "עטלפים עפים נמוך" מתאר שיטוט בעיר אפלה, רדומה, בה האנשים הפשוטים מחכים לאהבה שתחזור, מחפשים מקום לטעת בו שורשים: "אל דאגה, לכל הפרחים תימצא ערוגה". הדימוי של הפרחים חוזר גם בשיר "מעשנים בשרשרת" בה האנשים מתוארים כ"שתילים חלושים, עלים פזורים ונידפים, ברושים תשושי רוחות, ממתינים וממתינות". "הפרש המהורהר" מתאר חיפוש כושל אחר "האורווה הנכונה" (או האישה הנכונה). מה שבולט בשירים החדשים הוא בעיקר ההמתנה. ההמתנה לפיצוץ ולאסון, לאהובה שתחזור, למטוס שינחת, ההמתנה לאביב, התחנה שלא עונה ושלא נשאר בה אף אחד, ההמתנה לזריחה ולנשיקה. נדמה שיש מין סף שצריך לחצות, משהו שצריך לקרות (אבל אף פעם לא קורה). בכוונה כתבתי "השירים החדשים" כי באלבום יש כמה שירים ישנים: "הקולב", "הבור", "הפרש המהורהר" ו"במטוס". הבור והקולב במיוחד לא מתאימים לדעתי לרוח האלבום: הם חד משמעיים, מלאי ייאוש ומוות וחסרי סאבטקסט. לעומת זאת בשאר השירים, בין השורות, אפשר לשמוע הרבה עצב וגם הרבה תקווה. המלצרית ממתינה אבל בסוף תימצא לה ערוגה, למעשנים בשרשרת יש בעיות אבל רונה מחבקת ומנשקת אותם ולכן זה שווה את זה, הפרש מוצא אורווה כלשהי וכן הלאה. בניגוד לאלבומים הקודמים, המסרים הם לא חד-משמעיים, והם מבינים ומקבלים את הטוב יחד עם הרע. המראות ונחיתות, בשורות טובות ואסונות. היד שליטפה היא היד שסוטרת. טרק לי את הדלת והשאיר אותה פתוחה. מי שמפחד מהחושך סופו שיעמוד תמיד באור. באלבומים הקודמים שמענו את המשפטים האלמותיים "אני לא אפסיק לרצות" ו"כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות, לאהוב פחות". באלבום הזה נדמה שהאובססיה דעכה, ובמקומה יש השלמה וויתור: "התשוקה היא המתנה חסרת סיכוי בתוך התור, שאל סופו אתה מגיע רק כדי לחזור". רונה מבינה שמה שהלך לה לאיבוד לא יחזור יותר, ומשלימה עם זה (גם אם בלב עצוב למחצה). כאבנו, בכינו, רצינו, לא ויתרנו, חיכינו וחיכינו וחיכינו ולבסוף השלמנו. עכשיו הגיע זמן פציעות: זמן ההחלמה הגדולה.
.
