fantasia2000
New member
שני עולמות- שחור ואחד יותר שחור
אני חיה לי מיום ליום, כמו כל אדם רגיל, בבועה המיוחדת שלי, לא שהיא מושלמת... היא אפילו אחת הבועות הכי פחות מושלמות ביקום- בלי אהבה, בלי ספוטניות, בלי טעם, בלי יופי, בלי אומץ, בלי מילים. פשוט הבועה הריקנית ביותר עלי אדמות. אבל כשחשבת שיותר שחור מזה לא יכול להיות- פתאום, ברגע אחד- שמח או עצוב בשבילו זה לא חשוב,כמו להרגיש הדף חזק במיוחד שמעביר אותך למימד אחר לגמרי- הוא תוקף ומפיל אותך לים שחור וענק,אפילו את השמש ואת הירח לא רואים, רק מים שחורים עכורים שצפים בהם זכרונות;עצובים פחות, עצובים יותר, אפילו עצובים במיוחד. צפים הסיוטים הנוראים, הדמויות שחבויות בעמקי מוחי שצצות בהם מדי פעם. צפים החלומות בהקיץ- להזכיר לי מה אני רוצה ואף פעם לא אקבל. צפים שמות, אנשים שעשו לי רק עוול בחיים. והם עוטפים אותי ומנסים להטביע, ואני נלחמת אך לא מצליחה להשתחרר, הם כמו אלפי עוגנים שנקשרים אלי, כמו שואב המנסה לרוקן את תוכני, כמו מגף הרומס את הפרח היחיד שצומח במדבר השממה. ים שחור, מקולל וארור. שמטביע אותי מידי פעם בתוך הבועה השחורה שלי, עניין של שניות לא יותר. חלקיק שנייה כזו מספיקה כדי להזיל דמעה. כל פעם שהוא תוקף אני מציפה את הבועה שלי בדמעות ובבקשה אחת בלבד - בלי מילים, רק שפתיים נעות, לפעמים המילים מתעוותות "בבקשה די, תעזוב אותי, בבקשה, בבקשה, תלך, בבקשה, בבקשה, בבקשה" והוא לא עוזב, רק ממשיך להטביע אותי בים השחור הענק. ואז לבסוף הוא נעלם בפתאומיות, אני נרגעת, שמחה לחזור לבועה השחורה שלי, מנסה לייבש אותה מכל הדמעות, כל פעם מנסה, אך מתייאשת, בסוף הדמעות מתייבשות מעצמן. ולרגע אני חושבת שאותו ים שחור הוא אוסף של כל הדמעות בחיי- אוסף די גדול, וכל פעם שהוא תוקף הוא מנסה פשוט להזכיר לי את השחור בחיי, שאף פעם לא אשכח, או אולי הוא מנסה לאסוף עוד דמעות לאוסף, לסחוט ממני את הדמעה האחרונה, דמעה שיקרה מפז ולעבור לבועה שחורה אחרת. בכל מקרה כל מסקנה שאני מגיעה אליה, לא אומרת לי איך לגרש את התוקף, רק אומרת לי שהוא לא יעזוב, הוא כאן כדי להישאר. אז בבקשה תלך, תעזוב, בבקשה, בבקשה, בבקשה אני לא רוצה יותר לטבוע בהרגשה הזו.
אני חיה לי מיום ליום, כמו כל אדם רגיל, בבועה המיוחדת שלי, לא שהיא מושלמת... היא אפילו אחת הבועות הכי פחות מושלמות ביקום- בלי אהבה, בלי ספוטניות, בלי טעם, בלי יופי, בלי אומץ, בלי מילים. פשוט הבועה הריקנית ביותר עלי אדמות. אבל כשחשבת שיותר שחור מזה לא יכול להיות- פתאום, ברגע אחד- שמח או עצוב בשבילו זה לא חשוב,כמו להרגיש הדף חזק במיוחד שמעביר אותך למימד אחר לגמרי- הוא תוקף ומפיל אותך לים שחור וענק,אפילו את השמש ואת הירח לא רואים, רק מים שחורים עכורים שצפים בהם זכרונות;עצובים פחות, עצובים יותר, אפילו עצובים במיוחד. צפים הסיוטים הנוראים, הדמויות שחבויות בעמקי מוחי שצצות בהם מדי פעם. צפים החלומות בהקיץ- להזכיר לי מה אני רוצה ואף פעם לא אקבל. צפים שמות, אנשים שעשו לי רק עוול בחיים. והם עוטפים אותי ומנסים להטביע, ואני נלחמת אך לא מצליחה להשתחרר, הם כמו אלפי עוגנים שנקשרים אלי, כמו שואב המנסה לרוקן את תוכני, כמו מגף הרומס את הפרח היחיד שצומח במדבר השממה. ים שחור, מקולל וארור. שמטביע אותי מידי פעם בתוך הבועה השחורה שלי, עניין של שניות לא יותר. חלקיק שנייה כזו מספיקה כדי להזיל דמעה. כל פעם שהוא תוקף אני מציפה את הבועה שלי בדמעות ובבקשה אחת בלבד - בלי מילים, רק שפתיים נעות, לפעמים המילים מתעוותות "בבקשה די, תעזוב אותי, בבקשה, בבקשה, תלך, בבקשה, בבקשה, בבקשה" והוא לא עוזב, רק ממשיך להטביע אותי בים השחור הענק. ואז לבסוף הוא נעלם בפתאומיות, אני נרגעת, שמחה לחזור לבועה השחורה שלי, מנסה לייבש אותה מכל הדמעות, כל פעם מנסה, אך מתייאשת, בסוף הדמעות מתייבשות מעצמן. ולרגע אני חושבת שאותו ים שחור הוא אוסף של כל הדמעות בחיי- אוסף די גדול, וכל פעם שהוא תוקף הוא מנסה פשוט להזכיר לי את השחור בחיי, שאף פעם לא אשכח, או אולי הוא מנסה לאסוף עוד דמעות לאוסף, לסחוט ממני את הדמעה האחרונה, דמעה שיקרה מפז ולעבור לבועה שחורה אחרת. בכל מקרה כל מסקנה שאני מגיעה אליה, לא אומרת לי איך לגרש את התוקף, רק אומרת לי שהוא לא יעזוב, הוא כאן כדי להישאר. אז בבקשה תלך, תעזוב, בבקשה, בבקשה, בבקשה אני לא רוצה יותר לטבוע בהרגשה הזו.
