שני תאריכים קשים לפנינו -

שני תאריכים קשים לפנינו -

יום הזכרון לשואה ולגבורה, יום הזכרון לחללי צה"ל.
יש משהו מעניין מבחינה משפחתית בשני מועדי הזכרון הללו:
משפחתי, למיטב ידיעתי עד שהגעתי לגיל 40 בערך, לא סבלה בשואה או מהשואה. החינוך שקיבלתי מהוריי היה חינוך אנטי-גלותי מובהק, בסגנון: עד שלא יקראו לך יהודי מלוכלך, לא תבין את משמעות היותך אזרח ישראלי. החינוך הזה היה גם בסיס לחינוך הומניסטי עמוק מאוד, המחייב הזדהות וגם פעולה כשמבינים שרצח עם מתרחש בעולם. רב הזמן היינו בבית הספר בימים אלה, עם שיעורי זוועה, אבל הוריי הקפידו מאוד ליצור את משקל הנגד לחינוך המניפולטיבי, שטיפת המוח ושנאת האחר, שבתי הספר שלנו העניקו לנו.
היום השני, החל מ- 1973 הפך אישי מאוד. הוריי לצערי לא עמדו בנטל, התכנסו לתוך עצמם, ולא הצליחו לתת לנו את העוצמה של משפחה המתמודדת עם אסון. הכל נפרד לחלקים, וכל אחד נאלץ לדאוג לעצמו. אחייני ובתי קרויים בשם , אחי הקטן ויתר לגמרי על "הנצחה דרך ילדים".
גם כהורה אני חייב לציין שלא הצלחתי במשימה שלי, כאיש רוח ותרבות ליצור תשתית תרבותית-פוליטית-חברתית ואישית ראויה לילדיי.
 

סיגלית 2014

New member
מנהל
אכן תאריכים קשים

ולחלקנו קשים מאד.

במשפחתי הסיפורים על השואה היו בעיקר: "אילו היטלר היה מגיע גם אלינו.... היה גומר אותנו תוך פחות משבוע". אבי בעיקר היה נזכר ברכבות של בעלות הברית שלטענתו הם שמעו אותן יומם ולילה כדי להעביר לחייליהם מזון ותחמושת.

אבי, גבר מאד מבוגר, היה מרבה לדבר כשהיינו ילדים על עלייתו לארץ, ב-1950לבד כילדון (איזה אומץ!), ועל עבודתו בהכשרת קרקעות להקמת ישובים. את הציונות ספגנו ממנו. "הילדים שלי", היה אומר, "ילמדו מקצועות שבונים את המדינה ותורמים לחברה".
"אתם מבינים מהי עצמאות של מדינה?" היה מנסה להסביר, "אתם בכלל מבינים את המשמעות? שישה מיליון מבני עמנו שילמו בחייהם. ומה עם אלו שאיבדנו במלחמות ישראל?"

"מה אתם מבינים בכלל", הייתה מוסיפה אמי, "אנחנו עברנו את כל המלחמות.." ואז תמיד הייתה מניחה יד על הלב ונאנחת: "מלחמת יום כיפור הייתה הכי קשה וכואבת. אנשים רצו מבתי הכנסת עם הטלית ולא חזרו..."

המושג הזה, "משפחת השכול", היה קשה להבנה ורחוק מהמשפחה. אבל בכל פעם, בלי יוצא מן הכלל, ששמענו על חייל הרוג, לא משנה מהי הסיבה, או כשצפינו (יותר נכון ניסינו לצפות) בטלוויזיה ביום הזיכרון, אבי היה נאנח ואמי הייתה דומעת. בכל פעם מחדש, העיניים שלה לא נשארו יבשות (משהו שדבק גם בנו, במיוחד אצלי).
היא תמיד הייתה אומרת: "זו לא מדינה כמו כל המדינות. זו מדינה של נכים, יתומים ואלמנות" ואבי היה מוסיף (מבלי שום קשר לדעות הפוליטיות שהיו חלוקות בבית): "מספיק! צריך לעשות שלום. צריך למצוא פתרון למען הדורות הבאים".

התאריכים הללו באים בכל שנה ומזכירים לנו, בין היתר, מה יש לנו ומהו המחיר ששילמנו כאומה. מזכירים לנו שאי אפשר לקחת דברים כמובן מאליו וכדאי לכבד ולשאוף לאחדות.
ובכל שנה אנו מתפללים מי ייתן ולא יהיו יותר אבדות עד ליום הזיכרון הבא. אמן!
 

סיגלית 2014

New member
מנהל
לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה

 
למעלה