שנתיים וחודשיים אחרי הפרידה מאמא

[O h a n n a]

שנתיים וחודשיים אחרי הפרידה מאמא

היי לכולם,
אני עדיין מבקר בפורום, פשוט לא כותב כמעט בכלל
בחודש ספטמבר 2012 איבדתי את אמא שלי ללא שום איתות מוקדם והפורום הזה עזר לי מאוד ודרכו אפילו הכרתי 2 בחורות מקסימות שהיו לי למשענת
בשעות קשות כשהייתי צריך לדבר עם מישהו שמבין אותי באמת.
במבט לאחור אני יכול לסכם את השנתיים הללו כך:
חצי שנה ראשונה בכיתי ללא הרף!
כל יום היה נפתח בדמעות ונסגר בדמעות, היה לי מאוד מאוד קשה הכל
אמנם לא היו מחשבות אובדניות אבל בהחלט איבדתי את החשק לחיות
אחרי החצי שנה הקשה הגיעה מחצית נוספת של אפאטיות, הייתי מאוד קר ומסוגר (מבן אדם אופטימי ושמח תמידית)
בתום השנה מיד לאחר האזכרה התמלאתי בצער ועצב, התת מודע שלי חיכה כנראה שבתום שנת האבל "יקרה משהו", אבל שום דבר לא קרה.
היום שנתיים וחודשיים לאחר הפטירה אני מרגיש שהזמן לא מרפא כלום, אמנם הכאב שהיה אז לא קיים אבל החליף אותו כאב הגעגועים שהוא לא פחות איום.
אני זוכר שאחרי שאמא שלי נפטרה כל מה שעניין אותי לשאול היה: האם הכאב הזה יפחת?
התשובה היא לגמרי אישית כפי שנוכחתי ללמוד על בשרי ונשמתי, חלק מהאנשים מסתגלים טוב יותר, חלק פשוט אולי מסתיר זאת טוב יותר, ואני משתייך לאלו שהגעגוע
קשה מנשוא.
מתנצל אם ההודעה שלי לא הכי מעודדת אבל היא נכונה עבורי ויש סיכוי שתהיה שונה לגמרי עבור מישהו/י אחר.
5455

 

[mykal]

זוכרת אותך, וזוכרת איתך,

מסכימה עם העובדה --שהזמן משנה גישה,
הוא לא מרפא, ולא לא שוכחים.
הגעגועים צפים ועולים.
אני יודעת מה גרם לי--להניע את עצמי, ובטוחה שגם לך יש דרך,
להניע את עצמך,ולהמשיך את החיים בשמחה ואופטימיות למרות האובדן.
תודה על התמונה שצירפת--
איזו אמא יפה היתה לך, מבע עיניה כ"כ חם ומשרה נעימות.
מאחלת לך יכולת התגברות, וזכרונות נעימים.

 

[אשבל1]

נראית מקסימה אמא שלך... אני מאוד מזדהה עם הדברים שכתבת .

 

[oshrit היחידה]

משתתפת בצערך

ועוברת בידיוק מה שאתה עובר
הדבר היחיד שנשאר לנו זה לחיות .. אסור לוותר על החיים
שולחת לך חיזוקים וחיבוקים

 

[מריומה73]

משתתפת בצער ובכאב

עדיין בתחילת הדרך....

 

[עדיה22221]

OHANNA - שלום

אני זוכרת אותך טוב, אבל בהודעות קודמות שלך מעולם לא צירפת תצלום, ועכשיו אני מסתכלת בתצלום הזה, מתעמקת בעיניים ובחיוך המסויים, ומשליכה אל מה שאני רואה את כל עוצמת הרגש שעולה ממה שכתבת.
אני מזדהה עם התיאור שתיארת: הכאב שהיה אז לא קיים אבל החליף אותו כאב הגעגועים. בעצם, במצב שלי, הבכי והרגשת הבכי הרפו ממני, אבל לעומת זאת איומה המחשבה שלעולם לא אראה את אמי. ולמעשה זאת מחשבה שאני מאוד מאוד מתרחקת ממנה. וכנראה עדיין אני חושבת שמתישהו כן אראה את אמי.
תכתוב בבקשה עוד, על הרגשות שלך ואיך את מתמודד.

 

[שרה155551]

אימא

הזמן לא מרפא. אחרי שנה וחצי מיום לכתה של אימא, הזיכרונות והגעגועים לא מרפים ושורפים לי את הלב. אחותי ואני נזכרות בכל מיני דברים עם אימא, על אימא, על כל מה שעברנו ביחד, בפרט בלי אבי הטוב שהלך גם הוא צעיר, אני רואה את פניה, רואה אותה מתהלכת בבית והיא לא שם...והלב נגמר. המחשבה שנשארו רק הזיכרונות והיא ואבא לא יראו יותר כלום....הצחוק הוא לא אותו צחוק ואכן מאדם שמח הפכתי לאדם מופנם יותר. כשאני מדברת עם אחותי על התחושות, היא אומרת לי שהיא מרגישה בדיוק אותו הדבר על המחשבות, ועל התהליך של הכאב עצמו. מן הסתם מי שקשור מאוד להורים ובפרט לאימא, הכאב שלו קשה מנשוא.