שנתיים מאז המסע
מחר יהיו שנתיים מאז היום הראשון למסע שלי. קשה לסכם שנתיים בכל כך מעט,אבל אם אני צריכה לסכם בכמה מילים,אני חושבת שחזרתי עם יותר קשר לארץ,יותר הבנה,יותר רצון לשמוע את הניצולים המעטים שעוד נותרו. שנתיים אחרי ,ובדיוק לפני דקות אחדות צפיתי בתוכנית הטלוויזיה "מה זה השטויות האלה", בכיכובה של עדי אשכנזי,בתוכנית היום עדי נצמדה לעולה חדש שהגיע לארץ. כשראיתי את עדי מקבלת את פניהם של העולים שירדו מהטיסה,אנשים שעזבו בית,משפחה,חברים ועבודה כדי לבוא לחיות בינינו. בתוכנית נאמר משהו מאוד נכון שישראלים רבים היו חולמים רק לצאת מטעם העבודה לשליחות בחו"ל,ואילו היהודים הרבים שנמצאים בגולה,רק מחכים לרגע הזה לארוז את המזוודות ולהגיע לארץ. ובאמת לדעתי כל מי שיצא למסע הזה לפולין,מבין את המשמעות של ישראל,ומרגיש אליה קשר חזק. כשראיתי בתוכנית הטלוויזיה את העולים החדשים יורדים מהמטוס עם חיוך על הפנים,נזכרתי ביום הנחיתה בארץ,את התחושה של האדמה שלנו,המקום שממנו באנו,ושזהו המקום עבורינו,התרגשתי. התרגשתי לשמוע עולים חדשים שרים בעברית רעועה את ההמנון שלנו,וזה כל כך התאים לי,בדיוק שנתיים אחרי המסע. בפולין אתה לומד להסתכל על ישראל מזווית אחרת,לקבל את הפרופורציות של האני העצמי שלך. אז נכון לכל מדינה יש חסרונות,אבל כשאתה עובר את המסע הזה בפולין,אתה מבין עד כמה שאין לנו ארץ אחרת. בכל מקום יהודים נרדפים,חיים בפחד מתמיד,ובישראל,אתה חופשי,ולא אדון לאחרים,אין מי ששולט בך,ומגביל אותך בתנועותיך. שנתיים אחרי המסע,וזה נראה כאילו רק אתמול עוד עלינו על הטיסה,מתרגשים לדעת שעוד מעט זה קורה. שנתיים אחרי,ואני לובשת את מדי הזית של צבא ההגנה לישראל,זכות אדירה עבורי. ביום שבת הקרוב אני נוסעת לירושלים,יש הרבה מן הסמליות ששנתיים לאחר המסע אני אעלה למקום שמבחינת היהודים הוא מרכז העולם.,עבורי זה לא רק מסע פיזי,אלא גם מסע רוחני. אני נוסעת לבקר את אחותי שמתחילה ללמוד ביום ראשון באוניברסיטה העברית בהר הצופים,ואני מחכה לרגע הזה שאני אצא מהמכונית,ואצפה על ההרים של ירושלים,על הנוף של העיר הכל כך מיוחדת הזו,מחכה לתחושה המרגשת לדעת שירושלים היא אחת,ועם ישראל הוא עם אחד,וזוהי המדינה שלנו,מדינת יהודים. מדינה שהיא צוואתם של מי שנרצחו שם. שנתיים אחרי המסע,והכל נותר חרוט עמוק בפנים.
מחר יהיו שנתיים מאז היום הראשון למסע שלי. קשה לסכם שנתיים בכל כך מעט,אבל אם אני צריכה לסכם בכמה מילים,אני חושבת שחזרתי עם יותר קשר לארץ,יותר הבנה,יותר רצון לשמוע את הניצולים המעטים שעוד נותרו. שנתיים אחרי ,ובדיוק לפני דקות אחדות צפיתי בתוכנית הטלוויזיה "מה זה השטויות האלה", בכיכובה של עדי אשכנזי,בתוכנית היום עדי נצמדה לעולה חדש שהגיע לארץ. כשראיתי את עדי מקבלת את פניהם של העולים שירדו מהטיסה,אנשים שעזבו בית,משפחה,חברים ועבודה כדי לבוא לחיות בינינו. בתוכנית נאמר משהו מאוד נכון שישראלים רבים היו חולמים רק לצאת מטעם העבודה לשליחות בחו"ל,ואילו היהודים הרבים שנמצאים בגולה,רק מחכים לרגע הזה לארוז את המזוודות ולהגיע לארץ. ובאמת לדעתי כל מי שיצא למסע הזה לפולין,מבין את המשמעות של ישראל,ומרגיש אליה קשר חזק. כשראיתי בתוכנית הטלוויזיה את העולים החדשים יורדים מהמטוס עם חיוך על הפנים,נזכרתי ביום הנחיתה בארץ,את התחושה של האדמה שלנו,המקום שממנו באנו,ושזהו המקום עבורינו,התרגשתי. התרגשתי לשמוע עולים חדשים שרים בעברית רעועה את ההמנון שלנו,וזה כל כך התאים לי,בדיוק שנתיים אחרי המסע. בפולין אתה לומד להסתכל על ישראל מזווית אחרת,לקבל את הפרופורציות של האני העצמי שלך. אז נכון לכל מדינה יש חסרונות,אבל כשאתה עובר את המסע הזה בפולין,אתה מבין עד כמה שאין לנו ארץ אחרת. בכל מקום יהודים נרדפים,חיים בפחד מתמיד,ובישראל,אתה חופשי,ולא אדון לאחרים,אין מי ששולט בך,ומגביל אותך בתנועותיך. שנתיים אחרי המסע,וזה נראה כאילו רק אתמול עוד עלינו על הטיסה,מתרגשים לדעת שעוד מעט זה קורה. שנתיים אחרי,ואני לובשת את מדי הזית של צבא ההגנה לישראל,זכות אדירה עבורי. ביום שבת הקרוב אני נוסעת לירושלים,יש הרבה מן הסמליות ששנתיים לאחר המסע אני אעלה למקום שמבחינת היהודים הוא מרכז העולם.,עבורי זה לא רק מסע פיזי,אלא גם מסע רוחני. אני נוסעת לבקר את אחותי שמתחילה ללמוד ביום ראשון באוניברסיטה העברית בהר הצופים,ואני מחכה לרגע הזה שאני אצא מהמכונית,ואצפה על ההרים של ירושלים,על הנוף של העיר הכל כך מיוחדת הזו,מחכה לתחושה המרגשת לדעת שירושלים היא אחת,ועם ישראל הוא עם אחד,וזוהי המדינה שלנו,מדינת יהודים. מדינה שהיא צוואתם של מי שנרצחו שם. שנתיים אחרי המסע,והכל נותר חרוט עמוק בפנים.