שערוריית הצימרים: חדר פשוט, באמצע שום מקום

שערוריית הצימרים: חדר פשוט, באמצע שום מקום http://www.tapuz.co.il/communa/ViewmsgCommuna.asp?Communaid=36985&msgid=56001699

http://www.themarker.com/news/1.2739122

במחיר של טיסה לקפריסין

ויתרתם על מלון והחלטתם לחפש חופשה כפרית נעימה, פשוטה וזולה? תמשיכו לחפש

יורם גביזון

בישראל, מדינה שנחשבת ממילא לאחת היקרות בעולם, שמור לצימרים — או בשמם הרשמי, "לינה כפרית" — מקום של כבוד מפוקפק בצמרת טבלת העסקות הגרועות. קשה להבין כיצד במדינה שהשכר החודשי הממוצע בה הוא כ–10,000 שקל (והשכר החציוני נמוך מכך בהרבה), נדרשת משפחה עם שני ילדים לשלם 750 שקל ללילה עבור חדר סטנדרטי בקיבוץ במרכז רמת הגולן, או 780 שקל ללילה בקיבוץ בנגב. אז למה המחירים גבוהים כל כך — ולמה הישראלים ממשיכים לשלם?

נראה כי הנופשים הישראלים פחות רגישים למחיר כשמדובר בצימר — משום שעל פי רוב השהות בו קצרה, כך מעריך בכיר בענף התיירות. "מלבד זאת, הצימרים מספקים מענה לאוכלוסיות שלא מסוגלות לטוס, או מסיבות שונות מרגישות נוח יותר לנפוש בתוך ישראל", הוא אומר. "צריך לזכור שתייר פנים פחות רגיש למחיר הצימר, משום שהוא לא נדרש לספוג עלויות אחרות הכרוכות על פי רוב בבילוי דומה בחו"ל, כמו עלות הדלק — שפעמים רבות משולמת על ידי החברה שבה הוא עובד".

מנגד, נטען כי למרות המחירים הגבוהים יחסית — הרווחיות הטמונה בתחום אינה גבוהה. "אני לא מאמין בלינה כפרית, משום שהיא מבוססת רק על תיירות פנים בסופי שבוע ובחגים", אומר מעוז ינון, יזם ומבעלי הוסטל אברהם בירושלים ובית ההארחה פאוזי עאזר אין, השוכן בווילה עתיקה וענקית בנצרת.

לדברי ינון, "קשה להחזיק עסק עם ביקושים כל כך נקודתיים, בעיקר כשההיצע כה גדול. הצימרים היו אופנתיים בשנות ה–90 והתחום גווע במהירות, מלווה בירידת מחירים. יש יוצאים מן הכלל, כמו אנשי עסקים שמקימים צימרים של 15–40 חדרים — ואז יש מודל עסקי והיתכנות כלכלית — אבל אני לא מאמין בעסק שיש בו עד 4 חדרים. אי־אפשר לפרנס עם זה משפחה", הוא מוסיף.

גם אם מקבלים את דבריו של ינון, הרי שבעלי הצימרים אינם נדרשים להתמודד עם מרבית העלויות שעמן מתמודדים בתי המלון בישראל, כמו תעודת כשרות, תשלומי ארנונה גבוהים, העסקת מצילים מוסמכים ומדריכי כושר ותחזוקת מרחב מוגן.

יתרה מכך, בחלק מהצימרים — בעיקר בקיבוצים — נעשה שימוש בתשתיות קיימות, כמו חדר האוכל ובריכת השחייה המקומיים. אז איך ייתכן שלאחר כל הנתונים האלה — הלינה הכפרית בישראל עדיין כל כך יקרה?

1. 
אמצע השבוע מת

ענף הלינה הכפרית בישראל כולל 7,500 חדרים מדווחים, והתפוסה הממוצעת המדווחת בו היא 28%–30%, נתון שנמצא על סף הכדאיות הכלכלית. תפוסה נמוכה זו נובעת במידה רבה מביקוש אפסי ללינה כפרית באמצע השבוע — דבר שגורם לבעלי הצימרים לעסוק בפעילות זו רק בסופי השבוע ולגבות מחירים גבוהים במיוחד בתקופות הביקוש, כמו שבתות וחגים.

2. 
אין דירוג

גורם נוסף שמקשה על בעלי הצימרים להגדיל את התפוסה הוא היעדר דירוג מוסדר לחדרי אירוח, כפי שקיים במלונות, כלומר דירוג כוכבים או קטגוריות איכות. מסיבה זו מתקשה משרד התיירות לשווק את הלינה הכפרית לתיירים מחו"ל, אשר רגילים להזמין מקום לינה לפי דירוג וקטגוריה.

תיירות־בודדים, כלומר תיירים שאינם חלק מקבוצה מאורגנת, מהווים כיום רק כ–15% לכל היותר מהלינות בצימרים — בעיה שאגף התיירות הכפרית במשרד התיירות מנסה עדיין לפתור.

עד עתה דורגו רק 750 צימרים בדירוג Israel Bed&Breakfast) IBB), ועד סוף 2016 צפויים להיות מדורגים עוד 2,000 צימרים באופן שיאפשר למשרד התיירות לספק להם תמיכה שיווקית.

3. 
חסרון הקוטן

הבעיות העיקריות שמכבידות על בעלי הצימרים נובעות מדפוסי הבילוי של הישראלי הממוצע, ומקוטנם של חלק ניכר מהצימרים הפועלים בענף. לצימרים הקטנים אין את הגמישות של מבנה גדול, שיכול להציע פתרון לקבוצות או למשפחות מורחבות. לכאורה, ההשקעה אינה מחזירה את עצמה, בשל הצורך להעסיק אדם במשרה מלאה או ב–75% משרה כדי לשרת, לטפל בפניות ולהעניק תחזוקה שוטפת ל–2–3 יחידות אירוח. בנוסף, בעלי הצימרים משלמים עמלה של 15% לאתרי בוקינג כמו Booking.com, ומשלמים על המים בבריכות לפי התעריף הגבוה של צריכה ביתית, ולא לפי התעריף התעשייתי הנמוך יותר.

4. הישראלי רוצה ג'קוזי ובריכה

אחת הבעיות העיקריות של תעשיית הצימרים היא הביקוש של הצרכן הישראלי למוצר באיכות גבוהה, שמצריך השקעות גדולות — ובהתאם גם גביית מחירים גבוהים על מנת להחזיר את ההשקעה.

לפי ההצלחה של מקומות יקרים כמו "פנחס וגסטון" במושב לימן ליד אכזיב, או "לונה ביאנקה" במושב חד־נס שברמת הגולן, נראה כי חלק לא מבוטל מהישראלים רואים בצימר מעין תחליף כפרי לבית מלון בדירוג 4–5 כוכבים, אשר מיועד לחופשה רומנטית ומושקעת — ופחות תופשים אותו כמקום שנועד לספק שירותי לינה בסיסיים באיכות סבירה למשפחות שרוצות לטייל בחיק הטבע. הלינה בצימר היא עבורם חלק משני בלבד בחוויה — והפינוקים הם העיקר.

היוצאת מן הכלל שאינה מעידה על הכלל היא אילה הרן, מפעילת הצימר אילה בגלבוע בכפר יחזקאל. הרן מנסה להוכיח שניתן להפעיל צימר פשוט שמספק שירותי לינה למשפחה של עד 4 נפשות — גם ב–450 שקל ללילה. "שנים חלמתי להקים צימר כמו בחו"ל, שיהיה נחמד לאורחים ושלא יצריך השקעה של כל תקציב הטיול בלינה", מסבירה הרן.

האלמנט הקריטי שאיפשר להרן לשמור על רמת מחירים נמוכה הוא מיקומו של הצימר — ביחידת דיור קיימת שבעבר התגורר בה בנה הבכור. הרן החלה להפעיל את הצימר ב–2014, בתעריף מגוחך במושגים ישראליים: 350 שקל ללילה. מהר מאוד טפחו המציאות והעלויות על פניה, והרן נאלצה להעלות את המחיר ל–400 שקל באמצע השבוע ול–450 שקל בסופו. הרן אמנם מודעת לרמת המחירים הגבוהה מאוד בענף, אבל לדבריה, היא מכוונת למקום אחר.

"היה שלב שבו בעלי הצימרים היו אומללים כי הלקוחות ביקשו כל הזמן עוד ועוד: זה התחיל מג'קוזי בחדר ואז גם ג'קוזי בגינה. אחר כך הם רצו בריכת שחייה וכל בעל צימר נאלץ להמציא את הגלגל מחדש. אני מקווה שהתהליך הזה נרגע קצת ושיש מקום לנישות אחרות. אני ממתגת את עצמי באופן שונה, ולכן גם בעלי הצימרים בסביבה שלי מבינים שאני לא מתחרה בהם: אין לי ג'קוזי או בריכת שחייה — אני מספקת מקום לינה נקי למשפחות, במחיר עממי, וזה עובד", היא אומרת. "המיתוג של עמק בית שאן כ'עמק המעיינות' הצליח לשים אותנו על המפה, לצד שיווק בפייסבוק, באתר בוקינג.קום ובאתר Weekend".

נכון לעכשיו, הצימר של אילה זוכה לתפוסה של יותר מ–60% מאז מארס ו–90% באוגוסט — אך המחיר הצנוע שהיא גובה לא מאפשר להרן לשכור מנקה לצימר, והיא עושה זאת בעצמה. בנוסף, היא עוסקת גם בשיווק ובגינון, ומנחה סדנאות בנושא בריאות. בעלה, דני הרן, מנהל חברה לטיולי ג'יפים בעמק יזרעאל, עמק המעיינות, הגלבוע ורמת יששכר.

ייתכן שהכדאיות הכלכלית שעליה מדברת הרן נובעת מכך שהיא אינה מביאה בחשבון את עלות הניהול, ההתעסקות ואובדן ההכנסות החלופיות שהיתה יכולה לייצר, אם היתה מצליחה להעסיק כוח אדם שכיר לתחזוקת הצימר ולשיווקו.
 
למעלה