שערורית הקריטריון הישראלי
ולריה ופליקס ארונוביץ נושמים יכולים לנשום לרווחה - הם סוף כל סוף עברו את הקריטריון הישראלי "הנוקשה" וזכו בכרטיס הנכסף ללונדון.
הבעיה היחידה היא שהם איבדו חודשים יקרים של אימונים שמטרתם העיקרית היא הכנת תרגילים ללונדון.
במקום - הם היו טרודים בדאגות קריטריון ובהכנות לתחרויות להשגתו.
עצם העובדה שמי שקובע את הקריטריון החליט שהספורטאים הישראלים צריכים להתעלות מעל הקריטריון הבינלאומי היא סבירה.
אבל הדרך בה זה נעשה בענף ההתעמלות פשוט היה טפשי.
ראשית כל, נקבעו שתי תחרויות - אליפות העולם ואליפות אירופה. ואין שום קשר בין רמת התחרויות.
אליפות העולם היתה תחרות קריטית לכל מתעמל בעולם, עם קרב רב מלא, ובנוכחות האמריקאים והסינים.
ולריה היתה מצוינת באליפות העולם בטוקיו - עם קפיצות חדשות, עם ירידה חדשה מהמקבילים ותרגיל קרקע שמעטות בעולם מסוגלות לבצע. ועדיין - היא לא היתה קרובה להשגת הקריטריון בקרב רב. לעומת זאת, באליפות אירופה, ללא קרב רב, ולריה השיגה את הקריטריון בקלות עם תרגיל קרקע מופשט וחלש. פליקס לא נסע לטוקיו - אך ספק רב אם היה מצליח להעפיל לגמר כלשהו. לעומת זאת, באליפות אירופה הוא השיג את הקריטריון על אף נפילה וציון נמוך מאד בסוס הסמוכות.
זה כמו לקבוע לאצן שני קריטריונים ל100מטר - 9.9 עשרה חודשים לפני האולימפיאדה, או 10.2 שניות חודש לפני האולימפיאדה.
האפקט ידוע - סתם הלחיצו את המתעמלים.
במקרה של ולריה, כבר לפני שנה היה ברור שהיא ראויה לייצג את ישראל מבחינת דרגת הקושי שהיא הפגינה בתרגילים - אז למה היה צורך לגרור אותה בדרך יסורים שללא ספק פגעה במשטר האיומנים שלה?
המסקנה ברורה -
1 - הגורמים הישראלים צריכים לקבוע סף מוכנות לאולימפיאדה מספיק זמן לפני התחרות עצמה.
2 - כחלק מהסף הזה, צריכים לקבוע דרגת קושי מינימאלית אותה צריך להראות המתעמל על מכשיר אחד, שניים, שלושה או ארבעה. למשל - לקבוע סף של 15 על מכשיר בודד, או 29 על שני מכשירים, וכו...
הבעיה הנוספת בקביעת הקריטריון היתה שהגורמים האחראים למעשה השאירו את גורל השתתפות ולריה ופליקס באולימפאדה ליד המקרה,
כולם ידעו שלא תהיה תחרות קרב רב באליפות אירופה. במידה ומוסטפינה וקומובה ואיזבשה היו בריאות ב 100% סביר להניח שהן היו מתחרות על כל ארבעת המכשירים לטובת הנבחרת הקבוצתית שלהן - והיו דוחקות את ולריה אל מחוץ ל12 הראשונות והיא היתה מאבדת את הכרטיס הנכסף. אצל פליקס זה היה עוד יותר חמור - גם פיליפ בוי הגרמני, וגם דויד בליאבסקי הרוסי התחרו על 5 מתוך 6 מכשירים. מספיק שהיו מתחרים על המכשיר הנוסף, והיו דוחקים אל פליקס מחוץ ל12, והוא היה נשאר בארץ.
רצה הגורל והיה מיעוט מתעמלים ומתעמלות שהתחרו בקרב רב - אך קביעת הקריטריון 1-12 באליפות אירופה היה שרירותי ולא מחובר לשום מדד איכותי או קריטריוני או מדיד מבחינת איכות התעמלות שהוצגה.
אני מקווה שבמחזור האולימפי הבא יהיו לנו הרבה מתמודדים על הכרטיסים לריו - ושקובעי הקריטריון ישכילו לאפשר להם הכנה אופטימלית לתחרות, ולא לחכות כסוסי ציפורנים עד הדקה ה 90.
ולריה ופליקס ארונוביץ נושמים יכולים לנשום לרווחה - הם סוף כל סוף עברו את הקריטריון הישראלי "הנוקשה" וזכו בכרטיס הנכסף ללונדון.
הבעיה היחידה היא שהם איבדו חודשים יקרים של אימונים שמטרתם העיקרית היא הכנת תרגילים ללונדון.
במקום - הם היו טרודים בדאגות קריטריון ובהכנות לתחרויות להשגתו.
עצם העובדה שמי שקובע את הקריטריון החליט שהספורטאים הישראלים צריכים להתעלות מעל הקריטריון הבינלאומי היא סבירה.
אבל הדרך בה זה נעשה בענף ההתעמלות פשוט היה טפשי.
ראשית כל, נקבעו שתי תחרויות - אליפות העולם ואליפות אירופה. ואין שום קשר בין רמת התחרויות.
אליפות העולם היתה תחרות קריטית לכל מתעמל בעולם, עם קרב רב מלא, ובנוכחות האמריקאים והסינים.
ולריה היתה מצוינת באליפות העולם בטוקיו - עם קפיצות חדשות, עם ירידה חדשה מהמקבילים ותרגיל קרקע שמעטות בעולם מסוגלות לבצע. ועדיין - היא לא היתה קרובה להשגת הקריטריון בקרב רב. לעומת זאת, באליפות אירופה, ללא קרב רב, ולריה השיגה את הקריטריון בקלות עם תרגיל קרקע מופשט וחלש. פליקס לא נסע לטוקיו - אך ספק רב אם היה מצליח להעפיל לגמר כלשהו. לעומת זאת, באליפות אירופה הוא השיג את הקריטריון על אף נפילה וציון נמוך מאד בסוס הסמוכות.
זה כמו לקבוע לאצן שני קריטריונים ל100מטר - 9.9 עשרה חודשים לפני האולימפיאדה, או 10.2 שניות חודש לפני האולימפיאדה.
האפקט ידוע - סתם הלחיצו את המתעמלים.
במקרה של ולריה, כבר לפני שנה היה ברור שהיא ראויה לייצג את ישראל מבחינת דרגת הקושי שהיא הפגינה בתרגילים - אז למה היה צורך לגרור אותה בדרך יסורים שללא ספק פגעה במשטר האיומנים שלה?
המסקנה ברורה -
1 - הגורמים הישראלים צריכים לקבוע סף מוכנות לאולימפיאדה מספיק זמן לפני התחרות עצמה.
2 - כחלק מהסף הזה, צריכים לקבוע דרגת קושי מינימאלית אותה צריך להראות המתעמל על מכשיר אחד, שניים, שלושה או ארבעה. למשל - לקבוע סף של 15 על מכשיר בודד, או 29 על שני מכשירים, וכו...
הבעיה הנוספת בקביעת הקריטריון היתה שהגורמים האחראים למעשה השאירו את גורל השתתפות ולריה ופליקס באולימפאדה ליד המקרה,
כולם ידעו שלא תהיה תחרות קרב רב באליפות אירופה. במידה ומוסטפינה וקומובה ואיזבשה היו בריאות ב 100% סביר להניח שהן היו מתחרות על כל ארבעת המכשירים לטובת הנבחרת הקבוצתית שלהן - והיו דוחקות את ולריה אל מחוץ ל12 הראשונות והיא היתה מאבדת את הכרטיס הנכסף. אצל פליקס זה היה עוד יותר חמור - גם פיליפ בוי הגרמני, וגם דויד בליאבסקי הרוסי התחרו על 5 מתוך 6 מכשירים. מספיק שהיו מתחרים על המכשיר הנוסף, והיו דוחקים אל פליקס מחוץ ל12, והוא היה נשאר בארץ.
רצה הגורל והיה מיעוט מתעמלים ומתעמלות שהתחרו בקרב רב - אך קביעת הקריטריון 1-12 באליפות אירופה היה שרירותי ולא מחובר לשום מדד איכותי או קריטריוני או מדיד מבחינת איכות התעמלות שהוצגה.
אני מקווה שבמחזור האולימפי הבא יהיו לנו הרבה מתמודדים על הכרטיסים לריו - ושקובעי הקריטריון ישכילו לאפשר להם הכנה אופטימלית לתחרות, ולא לחכות כסוסי ציפורנים עד הדקה ה 90.