עריכה קוסמטית
אדם התעורר. הוא היה בטבע ערום. הכל מסביבו היה ירוק ופרחים יפים חגו מסביבו.
"מה? איפה אני?" שאל כשפאניקה ניכרת בקולו.
לפתע, הגיח לפניו יצור מוזר - הוא נראה כמו תולעת מנומרת עם ידיים ורגליים. זו היתה נחשית.
"מה קורא, נשמה?", אמרה הנחשית.
"אני לא יודע מה קורא פה! זה ממש... מטריד", אמר אדם.
"אתה לא רואה?! אתה בפאקינג גן עדן! אין לך על מה להלין, ידידי", ענתה לו הנחשית.
"בגן עדן?!", אמר אדם, הסתכל סביבו והוסיף, "פשש, מגניב".
אדם טייל לו כמה ימים בשדה והתפעל מכל העצים, השיחים ובעלי החיים בסביבה והכל נראה מושלם פרט לדבר אחד שהטריד אותו.
"איפה חווה?", שאל אדם.
"חווה לא קיימת", ענתה הנחשית.
"הא, הבנתי, עוד מעט יבינו שלא טוב האדם לבדו, ואז ה' יביא אותה.", אמר אדם.
"אני לא מבינה"
"הוא ייקח צלע ממני, ויצור את החווה. מקווה שהיא תהיה כוסית."
"אדם, חוששני שלא תהיה חווה", אמרה הנחשית בקול מהוסס ודואג.
"מה זאת אומרת לא תהיה חווה?", שאל האדם.
"חווה מייצגת צדדים אחרים שלך" השיבה הנחשית ופירטה: "את הצד התחמן, החמדן, שלא יודע לספק את תאוותיו, הטיפש, החלש, הבכיין, המרושע, המסית, הקמצן שיודע לבשל מצוין ו...רגע שכחתי עוד משהו."
הנחשית חשבה מעט והמשיך לדבר:
"וכן, וגם את הדאגה האמהית" הוסיפה.
"דאגה אמהית?", שאל אדם בפליאה.
"לא משנה", אמרה הנחשית.
"אוקיי, אבל אני לא מבין, כאלו יש כאן נחשית מדברת... זה אפילו לא הגיוני!", פלט אדם בתימהון.
הנחשית הנהנה בהסכמה ובהתה בו כמה שניות והחלה למשש את גופה. כשנוכחה לדעת שגופה עומד איתן צעקה בקול "אני קיימת!"
"לא היית צריכה למשש את עצמך", אמר אדם בשלוות הנפש.
"מה כי זה מחרמן אותך?! אל תכתיב לי מה לעשות לפי המיניות המעוותת שלך!", השיבה הנחשית בזעזוע.
"לא, זה כי הטלת ספק", ענה אדם והסביר: "הטלת הספק היא שמגדירה את עצם קיומך".
"וואו, יפה!", אמרה הנחשית בהתלהבות ושאלה "רעיון שלך?".
"לא", השיב אדם, והמשיך "אבל נעזוב את זה, איך... איך יהיו אנשים?! משהו כאן לא מסתדר".
"שמע, אין לי מושג, לאלוהים הפתרונים", אמרה הנחשית והוסיפה כבדרך אגב, "אתה יכול לשאול אותו".
אדם בא לשאול את הנחשית איך לתקשר עם ה', אבל הנחשית הלכה במהרה במחווה של חוסר נימוס משווע. אדם, שלא ידע כלל מה לעשות הלך להתיישב על הסלעים. הוא התוודע לתגלית המפתיע שישיבה על סלע בעירום זו לא חוויה נוחה כל כך ונע באי-נוחות במקום הישיבה שלו. לאחר זמן מה הוא התייאש ונעמד.
מכיוון שזה היה משעמם לעמוד ככה בחוסר מעש, הוא החליט לפנות לה' ע"י סתם צעקה חסרת סיכוי לשמיים:
"ה', איפה חווה שלי!"
לאחר, כמה שניות של המתנה, אדם חש מכה בעורפו. הוא סינן "איי" והסתכל סביבו, עיניו נחו ב...
"זה תפוח", אמרה הנחשית בפתאומיות.
אדם פער את פיו, "מה?! איך הופעת פתאום?", אמר.
"עזוב", השיבה הנחשית.
"ומה פתאום את עוזבת ככה בלי לומר שלום?!", הוסיף אדם בכעס.
"עזוב", ענתה שוב הנחשית ואמר בהתלהבות "נו, אתה אוכל את התפוח?".
"לא," אמר אדם, "אבל פרי עץ הדעת לא אמור להיות תפוח."
"נו, אז אין כל בעיה שתאכל את זה!", אמרה הנחשית.
"לא, אני מרגיש שיש פה איזשהו קאצ' ", אמר אדם, חשב למשך דקה ואז אמר בחדווה: "אה, רגע!"
"מה?"
"תחשבי על זה שיש לך את כדור הארץ ואת כל שאר הגופים שמסתובבים בחלל, אז יש איזשהו כוח שמניע אותם להמשך זה לזה!"
"נו, זה אלוהים".
"אה, כן".
לפתע, נשמע קול רועם מבחוץ:
"אל לכם לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע"
"סבבה!", ענה אדם.
הוא בחן את התפוח כשהנחשית לצידו ושם לב שנוספו עליו מילים חדשות בגוון זהוב "פרי עץ הדעת טוב ורע".
"אז זה כן פרי עץ הדעת!", אמר אדם.
"נו, ואתה אוכל? אתה אוכל?", שאלה הנחשית.
"לא, תתביישי לך!", השיב אדם.
"אל תכעס עליי, רק ניסיתי", ענתה הנחשית בקול מבויש.
"בסדר."
"נו, ואתה אוכל?!", שאלה הנחשית שוב.
"די כבר, תאכלי את זה בעצמך!", אמר אדם בחוזקה.
"אוקיי", ענתה הנחשית.
הנחשית נגסה בתפוח. היא לעסה ועצמה את עיניה בתענוג תוך כדי גרגור בלתי פוסק. כשסיימה לאכול היא פתחה את העיניים וצעקה בקול לעבר השיחים "ברוך, כדאי לך לטעום את זה. יש לזה טעם שלא יאמן!".
היא אצה במהירות, לא לפני שסיננה לאדם "שים על עצמך משהו. זה לא יאה ככה".
אדם לא שמע את מה שאמרה. הוא חש שמשהו נורא קורה. הוא הרגיש את האזניים שלו נושרות וגם הרגליים והידיים כך שהוא נאלץ לשכב על האדמה החמה. ארור שכמותו.
* אני אדגיש שאין בקטע הזה מטרה לערער על התפיסה הדתית מקראית והמטרה שלו היא בעיקר הומוריסטית. נדמה לי שגם לו הייתי דתי, אז הייתי מוצא לנכון לפרסם את זה.
** אולי אפשר להחליף את "חווה" ב"לילית" (לפי ויקיפדיה, לפי המיתולוגיה היהודית, לילית היא אשתו הראשונה של אדם), אבל אני סבור שעדיף להקביל לסיפור המקראי בקטע הזה.
http://he.wikipedia.org/wiki/לילית_(מיתולוגיה)
