שעת הסיפור שנמצאת מחוץ לזמן / תום בייקין-אוחיון
על החשיבות בשעת הסיפור, והמאבק להחזירה לחיינו
האם יש מקום לשעת הסיפור בעולם המודרני?
למעלה ממאה שנה חלפו מאז חזונו של דיואי שבית הספר ימלא את החלל שההורים בעולם המודרני לא יכולים למלא, בין אם מטעמים כלכלים ובין אם חברתיים.[1] חזון זה יכול לסמן עבורנו את ראשיתה של הציפייה שבית הספר ישלים את המשפחה כגוף החינוכי המרכזי בחברה. עם זאת, לאחר מאה שנה של מחקר וניסיונות חינוכיים, מתבהרת יותר ויותר התמונה לפיה מקומה של המשפחה בתוך המערכת החינוכית הוא לא רק חשוב, אלא הוא הגורם המשמעותי והמשפיע ביותר על חינוכו של הילד. זאת לא רק בהיבט של חינוך לערכים, אלא גם ברכישת המקצועות השונים הנלמדים בבית הספר.[2]
עם זאת, לצד ההכרה בעובדה זו, דומה שהעולם המודרני נוטל לעצמו יותר ויותר מהזמן המשותף של ההורים עם ילדיהם; ראשית, נהיה קשה למצוא משפחות שרוצות, או מצליחות, להתקיים ממשכורת של מפרנס אחד, כך שהתמונה השגורה של אמא מחכה בבית לילדיה כמעט ונעלמה מהעולם. שנית, ההתפוצצות של מציאות המסכים שהחלה בחצי השני של המאה העשרים וגדלה באופן אקספוננציאלי בזמננו, יצרה מצב שבו, גם אם כל המשפחה מוצאת את הזמן להיות ביחד, כל אחד מבני המשפחה שוקע בבהייה בעולמו שלו.
כך אנו מגיעים למצב הפרדוקסלי שבו, ככל שאנחנו מכירים בחשיבות העליונה של המשפחה כמחנך, [3]כך אנחנו מאבדים יותר ויותר מזמן האיכות של המשפחה יחדיו. המאמר הזה מבקש לעזור ליצור מחדש את הזמן והמרחב המתאימים האלה, על ידי החזרה של המוסד המשפחתי הישן והמוכר של “שעת סיפור”.
חלק מהקוראים של מאמר זה, יכולים להתקומם בשלב זה ולטעון ששעת הסיפור עדיין קיימת ושבבתים רבים נקראים סיפורים לפני השינה. זה בהחלט נכון, אבל ישנם פערים רבים בתוך החברה שלנו בין בתים שבהם מתקיימת שעת הסיפור לבין בתים שלא, פערים המקבילים באופן לא מפתיע עם הפערים הסוציואקונומיים בחברה.
בנוסף, הרוב המוחלט של ספרי הילדים המודפסים בארץ נוטלים דוגמא מהמודל האמריקאי לספרות ילדים מודרנית; ספרים דקים מאוד, עם מעט דפים ומעט מלים. אשר, בעוד שהם יכולים להיות בהחלט איכותיים ומהנים ביותר, רובם נגמרים אחרי חמש או עשר דקות של קריאה. ספרים כאלו הופכים את שעת הקריאה למעין מעשה ידי חובה, אשר משרת יותר את השקטת מצפונם של ההורים, מאשר שהוא מהווה ניצול של הפוטנציאל הגדול הקיים בשעת הסיפור.
לפני שנמשיך לתאר מה היא שעת הסיפור, כדאי שנראה קצת מה המחקר החינוכי בנושא שעת הסיפור יכול ללמד אותנו, ואילו תכניות פועלות בעולם בעקבות הממצאים המפליאים של המחקר הזה. בשנת 2012, ארגון ה-OECD פרסם את המחקר המקיף ביותר בנושא ההשפעה של שעת הסיפור על התפתחות ילדים.[4] את המחקר ערך ארגון PISA (התכנית הבינלאומית להערכת תלמידים). הוא השווה בין 13 מדינות שונות ובחן תלמידים ממצבים סוציו-אקונומיים שונים, וגילה כי ישנו יחס ישיר בין קריאת סיפורים לילדים בגיל הרך, להצלחתם בגילאי התיכון ואף לאחר מכן.
תוצאות המחקר הראו כי לא רק שילדים שהוריהם קראו להם סיפורים רכשו מיומנויות לשוניות טובות בהרבה מאלה שנרכשו על ידי ילדים שלא הוקראו להם סיפורים לפני השינה, אלא גם שאותם תלמידים נהנו מחדוות קריאה ואהבה לרכישת ידע, אשר השפיעה, בסופו של דבר, על ציוניהם בתעודת הבגרות, על סיכויי קבלתם לאוניברסיטה ועל איכות לימודם האקדמיים.
עוד נתון מפליא היה העובדה שלהיבטים הסוציו-אקונומיים הייתה השפעה יחסית קטנה יותר על הצלחה בלימודים מאשר לקיומה של שעת הסיפור בבית. אמנם, ניתן היה לראות כי משפחות ממצב סוציו-אקונומי גבוה יותר נוטות לספר יותר סיפורים לילדיהם, אך אנו יכולים לייחס לממצאים האחרונים האלה רפלקטיביות; היות ואנו יודעים שילדים שנהנו משעת סיפור בצעירותם הופכים להורים המנסים לשמור על המסורת הזו ולספר סיפורים לילדיהם, ושילדים שהוריהם מספרים להם סיפור נוטים להצליח בלימודים, ניתן לשאול אם מצב הסוציו-אקונומי המשופר של ההורים לא הושפע בעצמו מכך שהם נהנו משעת סיפור בצעירותם.
ההכרה המתעוררת בעולם לגבי החשיבות של שעת הסיפור הביאה למספר פרויקטים מעניינים בנושא. בשנת 2002 החל בפולין פרויקט בשם “כל פולין קוראת לילדיה” שבו הוקדש שבוע שלם לחגיגת הקריאה לילדים, תוך מתן הסברה להורים דרך קליפים, פרסומות וסרטים קצרים בהם נראו סלבריטאים מקריאים לילדיהם. הפרויקט החל ב-250 ערים וכפרים ותוך מספר שנים גדל להקיף 2500 רשויות. הוא היה כה מוצלח שתחילה הוא הועתק גם לצ’כיה ולאחר מכן הפך להיות פרויקט כלל אירופאי בשם “כל אירופה קוראת לילדיה”. הארגון כה גדל שהוא הפך להיות לגוף בעל השפעה פוליטית משמעותית, גיוס הכספים שלו תרם לשימור וטיפוח ספריות ציבוריות ואף הקים מלגות מחייה לסופרים צעירים על מנת לקדם יצירה איכותית של ספרות ילדים.
דוגמא נוספת ניתן למצוא בבריטניה, שם פרויקט בשם “Bookstart”, מספק ספרים במתנה ל95% מילדי אנגליה, וויילס ואירלנד, לצד חומרי הדרכה להורים לגבי שעת הסיפור ויצירת קהילות קוראים המשתפות זו את זו בחוויות ובקשיים ששעת הסיפור מייצרת. על מנת להניח את היסודות לאהבת הקריאה בכלל האוכלוסייה.
המרחב הייחודי של שעת הסיפור
על מנת להבין מדוע לקיומה של שעת הסיפור השפעה חיובית כל כך על ילדים ומשפחות, עלינו להבין את המרחב הייחודי ששעת הסיפור מייצרת. שעת הסיפור היא בראש ובראשונה מרחב אינטימי ושקט המספק הזדמנות למפגש איכותי בין הורה לילד. זו הזדמנות לסכם את היום ולהפוך את המעבר מעירות לשינה לתהליך טבעי ושליו, השונה לחלוטין מהתמונה המוכרת מדי של וויכוחים וחיכוכים בין ההורה לילד סביב נושא השינה.
בנוסף, בעוד שרוב הזמן בתוך מערכת היחסים בין הורים לילדים נסוב סביב דאגה לצרכים וחובות, שעת הסיפור היא מרחב של רצונות; ילדים צריכים לקום בבוקר, צריכים לצחצח שיניים, צריכים לצאת לגן או לבית הספר, צריכים לאכול טוב ולעשות שיעורי בית, והחובה של שמירה על כל הדברים האלה מוטלת על ההורים ומעצבת חלק גדול מהמפגשים שלהם עם ילדיהם. שעת הסיפור לוקחת את הזמן הזה בחזרה: אין חובה לקרוא סיפור בסוף היום, הילדים רוצים שיקראו להם סיפור. רוצים לצאת קצת מהרצף התחום של היום אל עבר האפשרויות האינסופיות של הלילה. לטייל קצת בארצות רחוקות וקסומות ולחוות דברים שהעולם המודרני, על כל הסרטונים הקצרים שלו, לא יכול לספק.
בעולם שבו גירויים רבים נלחמים על כל שנייה של הכרה שלנו, והרודנות של השעון שולטת בכול, שעת הסיפור נמצאת מחוץ לזמן. זו אינה “שעה שבה מספרים סיפור” היא יכולה להימשך בין עשרים דקות לשעתיים, בהתאם לאירוע החד פעמי של המפגש הזה.
שעת הסיפור היא מסע משותף ושניכם חברים למסע הזה. וממש כמו במסע ברחבי הטבע, אנחנו לא אמורים להתקדם אם חברינו עצר בצד הדרך, אנו אמורים לעצור ולשאול למה אנחנו עוצרים עכשיו? מי יודע, אולי הוא רואה נוף יפהפה שאתם פספסתם? אולי הוא פשוט רוצה קצת אוויר? הסיבה לכך שייתכנו עצירות בדרך היא ששעת הסיפור, בגלל האיכות השקטה והמרגיעה שלה, היא זמן שבו דברים מתחילים לצוף לתודעה; דברים שקרו בבית או בחוץ, רגשות שהרגשתי, שאלות ששאלתי, או חוויות שחוויתי ולא היה לי זמן לעבד, שעת הסיפור היא מרחב מצוין להתמודד אתם.
במקום הבטוח הזה שכל כולו השתתפות, אפשר לדבר על הדברים ממקום אחר, פחות שיפוטי ויותר משתף. אפשר ללמוד קצת על העולם של הילד, על מערכות יחסים שלו עם חבריו, על הדאגות שלו וההישגים שלו, ולנסות ביחד לגבש אסטרטגיה לקראת המחר. לכן מותר ואפילו כדאי שלא לקדש את הספר בשעת הסיפור. הספר הוא כלי בידנו, הוא לא המטרה. מותר להניח אותו לחלוטין בצד במהלך שעת הסיפור ולהקדיש אותה לדברים אחרים, חשובים יותר. דברים שלא היה לנו את הזמן, הנכונות והאינטימיות המתאימה להתמודד אתם אלמלא היינו מייצרים את ההפסקה הזו בתוך ההמולה של היום.
לא חייבים בכלל לקרוא ספר, אפשר להמציא סיפור. להניח את התשתיות וביחד לברוא עולם. כשטולקין סיפר לילדיו על עלילות ההוביטים הקטנים לבית באגינס, הוא לא חשב בכלל לערוך אותם לכדי ספר, שלא לדבר על כך שהספר יהיה הספר הנמכר ביותר במאה העשרים אחרי התנ”ך.
יכול להיות שהורים הקוראים את המלים האלה, חושבים לעצמם – יופי הוא רוצה שנהיה מלאכי חינוך סובלניים ונקדיש את כל כולנו לתוך מפגש קסום עם הילדים שלנו, כשאנחנו (מה לעשות) גם בני אדם, וגם לנו לפעמים קשה ולא מתאים – אבל שעת הסיפור היא דווקא מרחב שבו ההורים יכולים להרשות לעצמם להיות פחות מושלמים בעיני הילדים, מרחב שבו הילדים פוגשים אותנו לא פחות מאשר אנחנו פוגשים אותם.
מותר לנו להתנצל שאנחנו לא נמצאים הערב במקום הנכון בשביל להקריא סיפור, לספר להם על היום שלנו ועל כל הדברים שקרו היום שמפריעים לנו להירגע ולהתכרבל עכשיו עם הספר. תתפלאו, לילדים לפעמים יש בדיוק את המשפט שאתם צריכים כדי להשאיר את השטויות מאחורה ולהתעסק במה שחשוב באמת, כמו מה קרה לפיטר הארנב אחרי שהוא עבר את הגדר.
מותר גם להודות שיש לא מעט דברים שאנחנו פשוט לא יודעים. אם פתאום במהלך הקריאה הילד שואל מי היו ההוגונאוטים? או ממה עשוי בד מוסלין?. אפשר להמציא איזו שטות, או לספק את המעט שאנחנו כן יודעים בנושא. אבל אפשר לנצל את ההזדמנות הזו כדי לבדוק ביחד – להוציא את אחד המסכים הנגישים האלה שיספק לנו את המידע, או אפילו את הספר שמכיל את התשובה. אם רואים שזו מסוג השאלות שצריך קצת יותר זמן לענות עליהן, אפשר לקחת “שיעורי בית” מהילד ולהבטיח לו שתבדקו את העניין ותספרו לו מחר. מותר גם פשוט להגיד “אני לא יודע”, זו יכולה להיות התשובה הכי טובה שתתנו לילד ויכול להיות שהיא תלמד אותו יותר מכל תשובה עניינית או נכונה יותר.
שעת הסיפור היא לא מרחב מושלם, היא סדרה של תנאים שבתוכם ניתן ליצור זמן איכות שישליך ישירות על שאר היום. אחרי שראינו שלקיומה של שעת הסיפור השפעה חיובית על איכות הלמידה הבית ספרית של הילדים, עכשיו אפשר גם לראות כיצד איכות השיח בין ההורים והילדים יכולה ליהנות ממנה.
המשך בתגובה
