שפות זה נושא סבוך אצלנו
זיו נחשפה לרוסית וקזחית עד גיל שלוש. רוסית הרבה, קזחית מעט. מכיוון שגם בבית ילדים טוב ככל שבית ילדים יכול להיות, לא מעודדים לדבר באותה צורה בה משפחה עושה זאת, לזיו היה עיכוב שפתי.
היא השתלטה על עברית במהירות שיא, וגם על פלמית השתלטה בטווח הקצר של הנורמה.
קזחית היא לא זכרה מהר מאוד, ולקח לה כמה חודשים טובים לשכוח רוסית.
אך כשנתיים אחרי האימוץ נכנסו לחנות בה המוכרים דיברו טורקית בינם לבין עצמם (מתברר שטורקית די דומה לקזחית בצליליה), ונראה היה שזיו זוקפת אוזניים בעניין.
בביקור האחרון שלנו בישראל, באוגוסט השנה, ניהלנו שיחה ידודותית עם זוג מבוגר דובר רוסית. השיחה התחילה כי זיו זקפה אוזניים, אנו זיהינו מילה, והם הגיבו בהפתעה איך אנו מבינים ללא ידע ברוסית, כפי שהיה ברור שאיננו יודעים. כשהגענו לנתב"ג, זיו כבר עברה על פני כל אוצר המילים שלה ברוסית, שלטענת הזוג החביב זה יותר ממה שילדיהם, השומעים רוסית פאסיבית, יודעים. (גם אם זו הגזמה מנומסת של אנשים נחמדים, עדין זה מראה על קיום אוצר מילים זה או אחר).
לחוגים לאנגלית ו/או צרפתית היא מסרבת ללכת, אבל יודעת כבר כמה מילים בכל אחת מהשפות האלו, ידיעה שהולכת ומתרחבת מבלי שאנו שמים לב מתי זה קורה.
למעשה הנסיון שלנו הוא זה שגרם לנו לתהות על המאמר, והאם הילדים הגיבו ספציפית לסינית, או פשוט הגיבו כמו דו-לשוניים (כמו שזיו הגיבה לטורקית, למרות שאין זו שפה ממאגר השפות שלה). ככל הנראה המידע הזה לא נבדק במחקר המדובר, אבל כנראה כן במאמר הקודם. יכול להיות שזהו שורש הטענה לסתירה בין המאמרים, כאשר המחקר הקודם טען שלא השפה הראשונה "האבודה" היא זו שגורמת לילדים להגיב, בעוד במחקר הזה לא מדקו משהו אחר מלבד השפה הראשונה, ולכן היא נראית כמשפיעה.
