שפה שכזו...(סיפור שכזה)../images/Emo63.gif
בכל פעם שראתה אותו חולף אל מולה ליבה הכה בה נמרצות כאילו משהו בה נדלק ואותת לה חיים... ומה היא לא ניסתה בכדי לעורר את תשומת ליבו.. והוא בשלו פוסע ברחוב ממוקד ביעד אותו היא לעולם לא ידעה... לא.. היא מעולם לא החליפה איתו מילים .. אפילו לא שלום של ממש... היא ניסתה לתפוס את מבט עיניו.. ובפעמים שהיה נדמה לה שהצליחה.. משהו בתוך מבט היה אטום.. ובכל זאת מאחורי אותה אטימות חשה בחום חודר.. זה היה כאילו במבטו חדר לתוך תוכה.. קרא אותה כמו ספר.. אך לא עשה כלום בנידון... הדבר שיגע אותה.. היא היתה חולמת עליו בלילות מהרהרת בו בימים.. מאד סיקרן אותה לאן הוא הלך בכזו נחישות... ואז ביום חורפי אחד היא החליטה החלטה שהיום זה היום בו תתיצב לפניו.. ופשוט תתחיל לדבר לא משנה מה.. העיקר ליצור מגע ראשוני.. ואחרי זה אולי הוא יתקשה להתעלם ממנה.. והנה הוא בא ממולה... והיא הפעם זו שהולכת בנחישות ובעקשנות לכיוון היעד והיעד? הרי זה היה הוא...והנה עוד כמה צעדים היא תיכף ממש מולו.. ואז הוא נעצר.. הרים את מבטו.. וחיוך אחד מדהים עלה על שפתיו.. היא החלה לדבר במין שטף מהיר... "אני לא מאמינה שאני עושה את זה פשוט לא.. לא אופייני לי.. אבל חייבת לדבר איתך... חייבת... תגיד משהו?".. החיוך שלו גרם לה למעין שיתוק... היא הביטה בו אל תוך עיניו .. רק חיוך זה כל מה שהיה שם.. הוא המשיך הלאה ללא שום אמירה... והיא נשארה נדהמת מאחור.. העלבון היה צורב..והאכזבה הציפה אותה...היא חשבה לעצמה הוא ממש אטום.. אייך יכל להתעלם ממני???.. היא החליטה שעליה להניח לו ולאפשרות שינהלו אי פעם שיחה כלשהיא.. אבל הדבר לא נתן לה מנוחה.. אחרי הצהרים נפגשה עם חברות בקניון המקומי.. ישבו יחד בבית הקפה.. ושם היא סיפרה להם עליו.. וכולן הגיבו באותה דרך... "עזבי אותך משטויות הוא לא מעונין .. ואולי עדיף ככה מאכזב אבל לפחות לא שברון לב.."ואז לפתע בקניון שם ממול קלטה אותו אספה את תיקה במהירות נפרדה מחברותייה ההמומות ורצה לכיוונו.. היא נתקלה בו בכוונה יש לציין.. נחושה יותר מתמיד לגרום לו לפנות אליה..הוא הביט בה המום ושוב מחוייך.. החיוך הזה קצת החל לעצבן אותה במחשבותייה חשבה לעצמה שאולי חוץ מאותו חיוך אין בו כלום אבל לא כך הרגישה בתחושותייה משהו בו גרם לה להמשך אליו וזה הדהים אותה.. "יש לך חיוך מדהים.. אולי יש שם יותר?".. ושוב הסיפור חזר על עצמו... הוא הניד את ראשו למין שלום והמשיך לדרכו..היא נשבעה לעצמה לא יותר.. יש גבול לכל תעלול חשבה לעצמה...אבל למחרת שוב ראתה אותו מרחוק... והפעם החליטה שתעקוב אחריו רצתה לדעת לאן הוא הולך אולי זה ילמד אותה דבר או שניים לגביו היא הלכה אחריו וחשבה לעצמה כמה מצחיק לו מישהו היה עוקב אחריה היה מתגלגל מצחוק כל שיח כל עץ הפכו למקום מחבוא.. חששה שאולי יבחין בה ואז ההשפלה תיהיה ענקית... היא הלכה אחריו כברת דרך.. ואז ראתה אותו נכנס לבנין די ענקי.. צעדה פנימה לכיוון המודיעין ושם פנתה לאיש שעמד מאחורי הדלפק... "סלח לי אבל אני מחפשת ידיד שלי.. שהיה אצלי ושכח את היומן שלו .. יודעת שהרגע הוא נכנס לכאן... רק לא ממש יודעת להיכן בדיוק" אחרי מתן תיאור קצרצר .. איש הדלפק החל לחייך.. לעברה..."הוא בחור מקסים.. חמד .. הוא עלה למעלה לקומה התשיעית.. שם הם מתכנסים כל יום..." היא הביטה בו נבוכה.."הם???"... הוא הנהן בראשו "כן הם... נורא נחמדים חרשים אילמים את בטח יודעת כבר..." התדהמה היתה ענקית..לפתע הכל היה ברור לסיבה מדוע הוא לא ענה לה.. הרגישה את עצמה כל כך מטומטמת...היא הסתובבה והלכה משם... חזרה על עקבותייה... כל הדרך המחשבות כאילו התגלגלו לפניה.. כל אחת היתה בורחת לידיעה הזו.. בורחת אייך בכלל אפשר לנהל קשר עם כל הנחמדות ..? רגליה הוליכו אותה לחנות הספרים המקומית היא שוטטה שם בין הספרים.. וצעדה לכיוון המדפים בעינייה תרה אחרי ספר שפת הסימנים.. לקחה אותה לידיה.. היא לא זכרה כמה זמן חלף פשוט הניחה את תיקה והתיישבה על ריצפת החנות והחלה להזיז את אצבעות ידייה.. לפתע חשה ביד על כתפה היה זה מנהל החנות.."מצטער אנחנו כבר סוגרים"... היא התרוממה על רגליה.. ויצאה בריצה מהחנות עם חיוך ענקי.. היא ידעה בתוך תוכה מחר יהיה זה הפעם הראשונה בה היא תאמר לו שלום בשפה שלו ולראשונה הוא יענה..
בכל פעם שראתה אותו חולף אל מולה ליבה הכה בה נמרצות כאילו משהו בה נדלק ואותת לה חיים... ומה היא לא ניסתה בכדי לעורר את תשומת ליבו.. והוא בשלו פוסע ברחוב ממוקד ביעד אותו היא לעולם לא ידעה... לא.. היא מעולם לא החליפה איתו מילים .. אפילו לא שלום של ממש... היא ניסתה לתפוס את מבט עיניו.. ובפעמים שהיה נדמה לה שהצליחה.. משהו בתוך מבט היה אטום.. ובכל זאת מאחורי אותה אטימות חשה בחום חודר.. זה היה כאילו במבטו חדר לתוך תוכה.. קרא אותה כמו ספר.. אך לא עשה כלום בנידון... הדבר שיגע אותה.. היא היתה חולמת עליו בלילות מהרהרת בו בימים.. מאד סיקרן אותה לאן הוא הלך בכזו נחישות... ואז ביום חורפי אחד היא החליטה החלטה שהיום זה היום בו תתיצב לפניו.. ופשוט תתחיל לדבר לא משנה מה.. העיקר ליצור מגע ראשוני.. ואחרי זה אולי הוא יתקשה להתעלם ממנה.. והנה הוא בא ממולה... והיא הפעם זו שהולכת בנחישות ובעקשנות לכיוון היעד והיעד? הרי זה היה הוא...והנה עוד כמה צעדים היא תיכף ממש מולו.. ואז הוא נעצר.. הרים את מבטו.. וחיוך אחד מדהים עלה על שפתיו.. היא החלה לדבר במין שטף מהיר... "אני לא מאמינה שאני עושה את זה פשוט לא.. לא אופייני לי.. אבל חייבת לדבר איתך... חייבת... תגיד משהו?".. החיוך שלו גרם לה למעין שיתוק... היא הביטה בו אל תוך עיניו .. רק חיוך זה כל מה שהיה שם.. הוא המשיך הלאה ללא שום אמירה... והיא נשארה נדהמת מאחור.. העלבון היה צורב..והאכזבה הציפה אותה...היא חשבה לעצמה הוא ממש אטום.. אייך יכל להתעלם ממני???.. היא החליטה שעליה להניח לו ולאפשרות שינהלו אי פעם שיחה כלשהיא.. אבל הדבר לא נתן לה מנוחה.. אחרי הצהרים נפגשה עם חברות בקניון המקומי.. ישבו יחד בבית הקפה.. ושם היא סיפרה להם עליו.. וכולן הגיבו באותה דרך... "עזבי אותך משטויות הוא לא מעונין .. ואולי עדיף ככה מאכזב אבל לפחות לא שברון לב.."ואז לפתע בקניון שם ממול קלטה אותו אספה את תיקה במהירות נפרדה מחברותייה ההמומות ורצה לכיוונו.. היא נתקלה בו בכוונה יש לציין.. נחושה יותר מתמיד לגרום לו לפנות אליה..הוא הביט בה המום ושוב מחוייך.. החיוך הזה קצת החל לעצבן אותה במחשבותייה חשבה לעצמה שאולי חוץ מאותו חיוך אין בו כלום אבל לא כך הרגישה בתחושותייה משהו בו גרם לה להמשך אליו וזה הדהים אותה.. "יש לך חיוך מדהים.. אולי יש שם יותר?".. ושוב הסיפור חזר על עצמו... הוא הניד את ראשו למין שלום והמשיך לדרכו..היא נשבעה לעצמה לא יותר.. יש גבול לכל תעלול חשבה לעצמה...אבל למחרת שוב ראתה אותו מרחוק... והפעם החליטה שתעקוב אחריו רצתה לדעת לאן הוא הולך אולי זה ילמד אותה דבר או שניים לגביו היא הלכה אחריו וחשבה לעצמה כמה מצחיק לו מישהו היה עוקב אחריה היה מתגלגל מצחוק כל שיח כל עץ הפכו למקום מחבוא.. חששה שאולי יבחין בה ואז ההשפלה תיהיה ענקית... היא הלכה אחריו כברת דרך.. ואז ראתה אותו נכנס לבנין די ענקי.. צעדה פנימה לכיוון המודיעין ושם פנתה לאיש שעמד מאחורי הדלפק... "סלח לי אבל אני מחפשת ידיד שלי.. שהיה אצלי ושכח את היומן שלו .. יודעת שהרגע הוא נכנס לכאן... רק לא ממש יודעת להיכן בדיוק" אחרי מתן תיאור קצרצר .. איש הדלפק החל לחייך.. לעברה..."הוא בחור מקסים.. חמד .. הוא עלה למעלה לקומה התשיעית.. שם הם מתכנסים כל יום..." היא הביטה בו נבוכה.."הם???"... הוא הנהן בראשו "כן הם... נורא נחמדים חרשים אילמים את בטח יודעת כבר..." התדהמה היתה ענקית..לפתע הכל היה ברור לסיבה מדוע הוא לא ענה לה.. הרגישה את עצמה כל כך מטומטמת...היא הסתובבה והלכה משם... חזרה על עקבותייה... כל הדרך המחשבות כאילו התגלגלו לפניה.. כל אחת היתה בורחת לידיעה הזו.. בורחת אייך בכלל אפשר לנהל קשר עם כל הנחמדות ..? רגליה הוליכו אותה לחנות הספרים המקומית היא שוטטה שם בין הספרים.. וצעדה לכיוון המדפים בעינייה תרה אחרי ספר שפת הסימנים.. לקחה אותה לידיה.. היא לא זכרה כמה זמן חלף פשוט הניחה את תיקה והתיישבה על ריצפת החנות והחלה להזיז את אצבעות ידייה.. לפתע חשה ביד על כתפה היה זה מנהל החנות.."מצטער אנחנו כבר סוגרים"... היא התרוממה על רגליה.. ויצאה בריצה מהחנות עם חיוך ענקי.. היא ידעה בתוך תוכה מחר יהיה זה הפעם הראשונה בה היא תאמר לו שלום בשפה שלו ולראשונה הוא יענה..
