חיים פרידמן1
New member
שקרים כזבים וסילופים
מה יכול אדם לדעת מתוך לימוד משנה תורה בלבד? למי הוא מיועד ומי יכול ללמוד את התלמוד?
מתוך הקדמת הרמב"ם למשנה תורה:
"...לפיכך אותן הפירושין והתשובות וההלכות שחיברו הגאונים וראו שהם דברים מבוארים נתקשו בימינו... ואצ"ל התלמוד עצמו... שהן צריכים דעת רחבה ונפש חכמה וזמן ארוך ...וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורין בענין האסור והמותר והטמא והטהור עם שאר דיני תורה כולן בלשון ברורה ודרך קצרה עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכל...עד שיהיו כל הדינין גלויים לקטן ולגדול (אוי וויי. כך התורה תהפוך ל"מורשה קהילת יעקב" ותחדל להיות נחלתם של חברי המועדון הסגור ש"יודעים ללמוד")... כללו של דבר כדי שלא יהיה אדם (איזה אדם? כנראה כל אדם) צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל אלא יהיה חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה... לפי שאדם קורא בתורה שבכתב ואח"כ קורא בזה ויודע ממנו תורה שבע"פ כולה (!) ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם"
האם הטענה שהרמב"ם כתב שצריך למלא כרסו בש"ס לפני לימוד מו"נ היא שקר או אמת?
ומי יכול לדעת את התורה כולה מלבד ענייני חמשה מצוות ראשונות? האם צריך אדם להתמקצע בשביל זה עד שידע ללמוד?
הלכות יסודי התורה פרק ד' הלכה י"ג:
"ואני אומר שאין ראוי להטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כרסו לחם ובשר ולחם ובשר זה הוא לידע ביאור האסור והמותר משאר המצוות (טוב. זה ראינו בהקדמה שיש במשנה תורה בשפה ברורה לקטן ולגדול. טוב. כאן יטען הטוען שצריך גם לדעת את הביאור וזה בגמרא. ראינו בהקדמה שחיבורי הגאונים בזמנם היו מבוארים. אבל עזבו בואו נמשיך ונראה האם הרמב"ם מתכוון לגמרא או שזה שקר וסילוף)... ואפשר שידעם הכל איש ואשה בעל לב קצר ובעל לב רחב (רגע אבל הגמרא צריכה לב רחב ונפש חכמה)".
נטען שהרמב"ם קבע בהלכות תלמוד תורה שצריך ללמוד גמרא. שקר או אמת?
הלכות תלמוד תורה פרק א' הלכה י"א:
"וחייב לשלש זמן למידתו שליש בתושב"כ ושליש בתורה שבע"פ ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר וידין במדות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך עיקר המידות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה (!) וענין זה הוא הנקרא תלמוד". כתוב כאן ללמוד ספר זולת משנה תורה? כתוב על אדם שאת התורה שבעל פה הוא יודע מפי השמועה ששליש מזמנו יעסוק כיצד יוציא ממה שלמד מפי השמועה את ידיעת כלל האסור והמותר. מה זה נוגע לימינו שתורה שבע"פ נכתבה ואנו לומדים אותה מפי הכתב ובמשנה תורה יש את כל הדינים על האסור והמותר? הוצאת דברים מההקשרם אמר מישהו?
איגרות הרמב"ם (שילת) עמ' רנד:
"ואני אספר לך דבר שמעתיו אני ומי שהיה נוכח עמי בבית מדרשו שלרבנו אברהם החסיד הקדוש זצ"ל. כשאמר משיב לאחד התלמידים על דבר שבא בחיבור ורצה שיפרשו לו מן התלמוד הואיל והיה בו קצת ריח ממנו (ומה עם שאר התלמידים אפילו ריח לא היה בהם?) ואמר ז"ל: כמו זה אירע לרבנו עם איש אחד שהיה בא מאלקאהרא למצר לבית מדרשו של רבנו משה זק"ל. והיה זה האיש חושב עצמו לבעל תלמוד. וכשנכנס למדרש עסקו בהלכה מהחיבור. (טוב. כנראה הרמב"ם נתן שיעור כללי על המהלך שלו בסוגיא. אכן?) ופירשה לתלמידים לפי פשוטה והוראתה (!) (נו? וואס פאשטייט א פרענק אין א רמב"ם?) והיו על אותה ההלכה מאמרים בתלמוד. ופנה אותו העוסק בתלמוד (!) (רגע, מה עם תלמידי הרמב"ם? הם ח"ו לא עסקו בתלמוד? רק הוא היה עוסק בתלמוד?) אל רבנו ורצה שיביא מה שנאמר בה ואמר ז"ל משיב לו ככה: אילו הייתה כוונתנו שנפרש את החיבור בתלמוד למה חיברנו חיבור?"
איגרת לרבי יוסף ברבי יהודה שלו נכתב מורה הנבוכים (כנראה הרמב"ם רצה לכתוב לו שלא יסתכל במורה לפני שמילא כרסו בש"ס):
"וכבר העידותי בו שלא יתרשל עד שישיג החיבור כולו (רגע. החיבור הוא לא רק לבעלי בתים שלא יכולים ללמוד גמרא? מה לחיבור ולחד בדרא כרבי יוסף ברבי יהודה שוודאי עסק כל ימיו בגמרא. כנראה שהרמב"ם התכוון שחוץ מהש"ס ילמד גם את החיבור שיהיה לו חומר לעוד פלפולים ומהלכים חאפים איינפאלים וחקירות. אבל זה חוץ מהגמרא. בוא נראה.) לפי שהתכלית המכוונת במה שחובר בתלמוד וזולתו כבר נכרתה ואבדה ותכלית הלמדנים כילוי הזמן במשא ומתן שבתלמוד כאילו הכוונה והתכלית היא האימון בוויכוח... וזו לא הייתה הכוונה הראשונה... והכוונה הראשונה אמנם הייתה ידיעת מה שצריך לעשותו או להיזהר ממנו (טוב. אבל גם בשביל לדעת מה לעשות צריך ללמוד גמרא. זה יוכל לומר מי שמביא רק קטעי דברים. נמשיך.)... ולפיכך נחלצנו אנחנו אל המכוון הראשון (איפה? בחיבור על שלושה סדרים? ייתכן. אם נוציא את הדברים מהקשרם) להקל זכירתו יתר על כן להודיעו לפי שכבר אבד בתוך כל המשא ומתן והנחנו מה שזולתו למי שיבחר שיעשהו אמונו וכ"ש שאין שם מי שיחשבהו אמון אלא יחשבהו התכלית והכוונה הראשונה אשר בה יעשה גדול (קרי ג' קמוצה בקמץ אשכנזית וד' בשווא) ואותה יש לבקש (לדעת ללמוד...)".
האם הרמב"ם כותב בפירוש שצריך לעזוב את שאר הספרים? ומה מפריע לאנשים לקבל את זה? חריצות יתר? נראה עוד איגרת לאותו תלמיד אהוב (שם עמ' שא):
"...שאני ידעתי ונתאמת לי בעת שחיברתיו שהוא ייפול בלא ספק לידי רע הלבב והמקנא... ויראה שאין צורך בו או שהוא חסר(!)... וייפול בלי ספק (לבעלי בתים שבשבילם נכתב?) לשרידים אשר ה' קורא(!) אנשי היושר והצדק וטובי השכל (!)(רגע אבל הרמב"ם הוא רק לבעלי לב קצר שלא יכולים ללמוד את התלמוד)... אשר אתה הוא הראשון מהם... וכל מה שסיפרת לנו ממי שלא יקבלו כפי שראוי לקבלו אמנם זה הוא בזמני אבל בזמנים הבאים כשתסור הקנאה ובקשת השררה יסתפקו כל בני ישראל (!) (לא רק הבעלי בתים) בו לבדו (!) ויונח זולתו בלא ספק אלא למי שיבקש דבר שיתעסק בו כל ימיו ואם לא ישיג תכלית... (טוב. יש פה עוד קטע שאסור לפספס המלמד על יחסו של הרמב"ם לאותם הבקיאים בש"ס)... אמנם זה מר זכריה הנה הוא איש פתי מאד ולמד לעצמו ויגע (!) באותם דברי המשא ומתן והפירושין ויחשב שהוא יחיד בדורו וכבר הגיע לגדלות... וכבר אמרו דבר קטן הויה דאביי ורבא ואם זה דבר קטן איך אשגיח בזקן עני באמת... " (טוב. זה "יוצא זנב" בנושא אחר שחשבנו שרק ליבוביץ' שלא ידע ללמוד זלזל בתלמידי חכמים שאין בהם דעת. יש עוד איגרות בנושא ועוד חזון למועד).
טוב. אבל מה כל זה על יד מכתב לרבי פינחס הדיין שהתנגד למשנה תורה? וודאי שרק לו יגלה רבנו את כל לבו ולא לרבי יוסף בר יהודה שהוא סתם איזה שריד אשר ה' קורא?
מה יכול אדם לדעת מתוך לימוד משנה תורה בלבד? למי הוא מיועד ומי יכול ללמוד את התלמוד?
מתוך הקדמת הרמב"ם למשנה תורה:
"...לפיכך אותן הפירושין והתשובות וההלכות שחיברו הגאונים וראו שהם דברים מבוארים נתקשו בימינו... ואצ"ל התלמוד עצמו... שהן צריכים דעת רחבה ונפש חכמה וזמן ארוך ...וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורין בענין האסור והמותר והטמא והטהור עם שאר דיני תורה כולן בלשון ברורה ודרך קצרה עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכל...עד שיהיו כל הדינין גלויים לקטן ולגדול (אוי וויי. כך התורה תהפוך ל"מורשה קהילת יעקב" ותחדל להיות נחלתם של חברי המועדון הסגור ש"יודעים ללמוד")... כללו של דבר כדי שלא יהיה אדם (איזה אדם? כנראה כל אדם) צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל אלא יהיה חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה... לפי שאדם קורא בתורה שבכתב ואח"כ קורא בזה ויודע ממנו תורה שבע"פ כולה (!) ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם"
האם הטענה שהרמב"ם כתב שצריך למלא כרסו בש"ס לפני לימוד מו"נ היא שקר או אמת?
ומי יכול לדעת את התורה כולה מלבד ענייני חמשה מצוות ראשונות? האם צריך אדם להתמקצע בשביל זה עד שידע ללמוד?
הלכות יסודי התורה פרק ד' הלכה י"ג:
"ואני אומר שאין ראוי להטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כרסו לחם ובשר ולחם ובשר זה הוא לידע ביאור האסור והמותר משאר המצוות (טוב. זה ראינו בהקדמה שיש במשנה תורה בשפה ברורה לקטן ולגדול. טוב. כאן יטען הטוען שצריך גם לדעת את הביאור וזה בגמרא. ראינו בהקדמה שחיבורי הגאונים בזמנם היו מבוארים. אבל עזבו בואו נמשיך ונראה האם הרמב"ם מתכוון לגמרא או שזה שקר וסילוף)... ואפשר שידעם הכל איש ואשה בעל לב קצר ובעל לב רחב (רגע אבל הגמרא צריכה לב רחב ונפש חכמה)".
נטען שהרמב"ם קבע בהלכות תלמוד תורה שצריך ללמוד גמרא. שקר או אמת?
הלכות תלמוד תורה פרק א' הלכה י"א:
"וחייב לשלש זמן למידתו שליש בתושב"כ ושליש בתורה שבע"פ ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר וידין במדות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך עיקר המידות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה (!) וענין זה הוא הנקרא תלמוד". כתוב כאן ללמוד ספר זולת משנה תורה? כתוב על אדם שאת התורה שבעל פה הוא יודע מפי השמועה ששליש מזמנו יעסוק כיצד יוציא ממה שלמד מפי השמועה את ידיעת כלל האסור והמותר. מה זה נוגע לימינו שתורה שבע"פ נכתבה ואנו לומדים אותה מפי הכתב ובמשנה תורה יש את כל הדינים על האסור והמותר? הוצאת דברים מההקשרם אמר מישהו?
איגרות הרמב"ם (שילת) עמ' רנד:
"ואני אספר לך דבר שמעתיו אני ומי שהיה נוכח עמי בבית מדרשו שלרבנו אברהם החסיד הקדוש זצ"ל. כשאמר משיב לאחד התלמידים על דבר שבא בחיבור ורצה שיפרשו לו מן התלמוד הואיל והיה בו קצת ריח ממנו (ומה עם שאר התלמידים אפילו ריח לא היה בהם?) ואמר ז"ל: כמו זה אירע לרבנו עם איש אחד שהיה בא מאלקאהרא למצר לבית מדרשו של רבנו משה זק"ל. והיה זה האיש חושב עצמו לבעל תלמוד. וכשנכנס למדרש עסקו בהלכה מהחיבור. (טוב. כנראה הרמב"ם נתן שיעור כללי על המהלך שלו בסוגיא. אכן?) ופירשה לתלמידים לפי פשוטה והוראתה (!) (נו? וואס פאשטייט א פרענק אין א רמב"ם?) והיו על אותה ההלכה מאמרים בתלמוד. ופנה אותו העוסק בתלמוד (!) (רגע, מה עם תלמידי הרמב"ם? הם ח"ו לא עסקו בתלמוד? רק הוא היה עוסק בתלמוד?) אל רבנו ורצה שיביא מה שנאמר בה ואמר ז"ל משיב לו ככה: אילו הייתה כוונתנו שנפרש את החיבור בתלמוד למה חיברנו חיבור?"
איגרת לרבי יוסף ברבי יהודה שלו נכתב מורה הנבוכים (כנראה הרמב"ם רצה לכתוב לו שלא יסתכל במורה לפני שמילא כרסו בש"ס):
"וכבר העידותי בו שלא יתרשל עד שישיג החיבור כולו (רגע. החיבור הוא לא רק לבעלי בתים שלא יכולים ללמוד גמרא? מה לחיבור ולחד בדרא כרבי יוסף ברבי יהודה שוודאי עסק כל ימיו בגמרא. כנראה שהרמב"ם התכוון שחוץ מהש"ס ילמד גם את החיבור שיהיה לו חומר לעוד פלפולים ומהלכים חאפים איינפאלים וחקירות. אבל זה חוץ מהגמרא. בוא נראה.) לפי שהתכלית המכוונת במה שחובר בתלמוד וזולתו כבר נכרתה ואבדה ותכלית הלמדנים כילוי הזמן במשא ומתן שבתלמוד כאילו הכוונה והתכלית היא האימון בוויכוח... וזו לא הייתה הכוונה הראשונה... והכוונה הראשונה אמנם הייתה ידיעת מה שצריך לעשותו או להיזהר ממנו (טוב. אבל גם בשביל לדעת מה לעשות צריך ללמוד גמרא. זה יוכל לומר מי שמביא רק קטעי דברים. נמשיך.)... ולפיכך נחלצנו אנחנו אל המכוון הראשון (איפה? בחיבור על שלושה סדרים? ייתכן. אם נוציא את הדברים מהקשרם) להקל זכירתו יתר על כן להודיעו לפי שכבר אבד בתוך כל המשא ומתן והנחנו מה שזולתו למי שיבחר שיעשהו אמונו וכ"ש שאין שם מי שיחשבהו אמון אלא יחשבהו התכלית והכוונה הראשונה אשר בה יעשה גדול (קרי ג' קמוצה בקמץ אשכנזית וד' בשווא) ואותה יש לבקש (לדעת ללמוד...)".
האם הרמב"ם כותב בפירוש שצריך לעזוב את שאר הספרים? ומה מפריע לאנשים לקבל את זה? חריצות יתר? נראה עוד איגרת לאותו תלמיד אהוב (שם עמ' שא):
"...שאני ידעתי ונתאמת לי בעת שחיברתיו שהוא ייפול בלא ספק לידי רע הלבב והמקנא... ויראה שאין צורך בו או שהוא חסר(!)... וייפול בלי ספק (לבעלי בתים שבשבילם נכתב?) לשרידים אשר ה' קורא(!) אנשי היושר והצדק וטובי השכל (!)(רגע אבל הרמב"ם הוא רק לבעלי לב קצר שלא יכולים ללמוד את התלמוד)... אשר אתה הוא הראשון מהם... וכל מה שסיפרת לנו ממי שלא יקבלו כפי שראוי לקבלו אמנם זה הוא בזמני אבל בזמנים הבאים כשתסור הקנאה ובקשת השררה יסתפקו כל בני ישראל (!) (לא רק הבעלי בתים) בו לבדו (!) ויונח זולתו בלא ספק אלא למי שיבקש דבר שיתעסק בו כל ימיו ואם לא ישיג תכלית... (טוב. יש פה עוד קטע שאסור לפספס המלמד על יחסו של הרמב"ם לאותם הבקיאים בש"ס)... אמנם זה מר זכריה הנה הוא איש פתי מאד ולמד לעצמו ויגע (!) באותם דברי המשא ומתן והפירושין ויחשב שהוא יחיד בדורו וכבר הגיע לגדלות... וכבר אמרו דבר קטן הויה דאביי ורבא ואם זה דבר קטן איך אשגיח בזקן עני באמת... " (טוב. זה "יוצא זנב" בנושא אחר שחשבנו שרק ליבוביץ' שלא ידע ללמוד זלזל בתלמידי חכמים שאין בהם דעת. יש עוד איגרות בנושא ועוד חזון למועד).
טוב. אבל מה כל זה על יד מכתב לרבי פינחס הדיין שהתנגד למשנה תורה? וודאי שרק לו יגלה רבנו את כל לבו ולא לרבי יוסף בר יהודה שהוא סתם איזה שריד אשר ה' קורא?
