ילדה עם מצפון
New member
שקרים
מאז ומתמיד ידעתי שאני יכולה לנתב אנשים ולגרום להם לעשות דברים בדרך שאני רוצה, בתחמנות. אך מתוקף היותי ילדה בעלת לב טוב, השתמשתי בזה תמיד בחוכמה, ורק לעומת מי שבאמת-באמת מגיע לו. הייתה לי היכולת לשקר כך שיאמינו לי בלי לעניד עפעף, הייתה לי יכולת להתחמק מדברים על ידי שקר, אפילו בלי להטיל את האשמה על מישהו אחר (כי כמו שכבר אמרתי, אני לא דופקת אחרים בשקרים שלי) הייתה לי היכולת לשכנע אנשים, גם כאלה שאיני מכירה, לדבר מסויים, לגרום להם לסמוך עליי. כל זה- היה לי, משחר ילדותי. התחושות הקשות שתמיד ליוו אותי היו על עצם היותי כזאת "תחמנית" ו"מתוחכמת" ועל כך שאם אני יכולה ומסוגלת לשקר בלי ייסורי מצפון, וזה מצליח לי- סביר להניח שאני אדם רע. כרגע אני כבר יותר גדולה, בת 15 ואני מבינה את הדברים יותר נכון ויותר טוב. אני מכירה את עצמי יותר משהיכרתי ואני יודעת שאני אדם טוב. אני חלילה לא מתכוונת להשוויץ, יש המון אנשים טובים, שמנסים לעזור .. אבל אני אומרת זאת כדי שלא תטעו בין היכולת המוזרה שלי לשקר לבין רשעות. כי המרחק מפה לפה (אצלי לפחות) רחוק כמרחק שמים מן הארץ. אמא שלי, לעומת זאת, נאיבית, טהורה כזאת. לא מבינה כיצד אנשים יכולים לשקר בכלל... מי צריך את זה? העולם היה הרבה יותר יפה ללא שקרים. כמובן שהיא אינה יודעת על התכונה (הדומיננטית) הזו אצלי. גם לא אגיד לה. אני מעריצה אותה על הטוהר שלה ועל כך שהיא כ"כ אמיתית וכנה, בעוד אני בעצמי איני יודעת להבחין לפעמים מתי אני (!!!) משקרת ומתי אני (שוב- !!!) לא. וכל כך עצוב לי לשקר לה, אבל לפעמים זאת הדרך היחידה שאני יכולה לפעול על פיה. לעיתים אני נכנסת ליוהרה ואומרת לעצמי שאני יודעת "יותר טוב מכולם" מה לעשות, ושאני לא צריכה את ההורים שלי כדי שיעזרו לי. שהם נאיביים מדי ולא יודעים כ"כ איך להסתדר, וחושבים ששקר אחד קטן הוא דבר נ-ו-ר-א ולא מבינים בכלל את הצורך של אנשים לשקר. (דבר שנכון יותר לגבי אמי, אך גם לאבי יש משהו..). ואז על דעת עצמי אני עושה כל מיני דברים (לא מסתובבת עם אנשים מפוקפקים או מעשנת או עוש דברים כאלה, כאן אני דווקא שומרת על עצמי יפה מאוד) למשל- מחליטה לא לבוא ליום לימודים ["כי לא לומדים שם כלום, ואתם יודעים הרי שאני לומדת יותר טוב לבד בבית..!" ] ואז משחקת להם על זה (להורים שלי) עד שהם מסכימים. בכך אפשר לומר שאני מנצלת, אפילו בלא מודע, את תמימותם ואת טוב ליבם. הם עושים ומקריבים למעני המון. איני יודעת אפילו כיצד לתאר זאת. אני גרה ביישוב קטן ולומדת בירושלים (עפ"י בקשתי), שם כל החברה שלי. כל יום הם מסיעים אותי כיוון אחד לפחות לשם, נותנים לי לצאת לירושלים להסתובב עם חברים שלי עד אמצע הלילה לפעמים, בעוד הם יושבים ליד הטלפון בבית ודואגים לי... והם דאגנים. ורק מפאת התחשבותם בי הם מסכימים כי הם יודעים שברגע שנכנס בי רצון או מוטיבציה כלשהי, אני לא מוותרת. אז הם חסכו לי אץ אמאמץ והסכימו, אפילו שהדאגה מכרסמת בהם. עד כדי כך ענקיים הם ההורים שלי! ומעודי לא המעטתי בערכם או בחשיבות מעשיהם, אך נולדתי עם אופי מסויים, אופי מאוד נחמד שרוצה לעשות טוב ויודע להתחבר מאוד מהר לאנשים, אולם מנגד- אני יודעת לנתב את מי שאני רוצה לעשות את מה שאני רוצה, אני יודעת לשקר אנשים כ"כ טוב, אני מאוד מתוחכמת ורואה לפרטים הקטנים, יודעת לגרום לעצמי לבכות כדי להיות משכנעת, אבל בצורה לא שקופה כמובן. ויותר גרוע- אני שחקנית מאוד טובה עד שאפילו כשההורים שלי תפסו אותי על שקר לאחרונה, והיו להם את כל הסיבות לחשוד בי ששיקרתי להם, הצלחתי כמעט לשכנע אותם לגמרי בצדקתי והם כמעט ביקשו ממני סליחה על שחשדו בי, ורק ההוכחה האחרונה היא שגרמה להם לכעוס עליי כ"כ. עד היום חשבתי שאיש לא מבין אותי, ושאולי הנפש שלי רעה. חכמה ומתוחכמת, אך רעה. אבל דודה שלי- אחותה של אמי, דיברה איתי וסיפרה לי שהיא בדיוק ככה, ושהיא תמיד ידעה שאני דומה לה ושזו תכונה מאוד חשובה ושזהו ייתרון ענק, רק צריך לדעת להשתמש בו בחכמה. וזה הטיב עמי מאוד, כי כל הזמן חשבתי ש אני ממש ממש.. שמשהו נורא דפוק אצלי. האם יש פה עוד כאלה? ו... אם כן, מה אתם חושבים על זה? (בעצם גם מי שלא כזה, מה אתם חושבים על זה?) תודה, וכל מי שקרא עד לפה- אני מבטיחה שלא אשקר לו בחיים =] .
מאז ומתמיד ידעתי שאני יכולה לנתב אנשים ולגרום להם לעשות דברים בדרך שאני רוצה, בתחמנות. אך מתוקף היותי ילדה בעלת לב טוב, השתמשתי בזה תמיד בחוכמה, ורק לעומת מי שבאמת-באמת מגיע לו. הייתה לי היכולת לשקר כך שיאמינו לי בלי לעניד עפעף, הייתה לי יכולת להתחמק מדברים על ידי שקר, אפילו בלי להטיל את האשמה על מישהו אחר (כי כמו שכבר אמרתי, אני לא דופקת אחרים בשקרים שלי) הייתה לי היכולת לשכנע אנשים, גם כאלה שאיני מכירה, לדבר מסויים, לגרום להם לסמוך עליי. כל זה- היה לי, משחר ילדותי. התחושות הקשות שתמיד ליוו אותי היו על עצם היותי כזאת "תחמנית" ו"מתוחכמת" ועל כך שאם אני יכולה ומסוגלת לשקר בלי ייסורי מצפון, וזה מצליח לי- סביר להניח שאני אדם רע. כרגע אני כבר יותר גדולה, בת 15 ואני מבינה את הדברים יותר נכון ויותר טוב. אני מכירה את עצמי יותר משהיכרתי ואני יודעת שאני אדם טוב. אני חלילה לא מתכוונת להשוויץ, יש המון אנשים טובים, שמנסים לעזור .. אבל אני אומרת זאת כדי שלא תטעו בין היכולת המוזרה שלי לשקר לבין רשעות. כי המרחק מפה לפה (אצלי לפחות) רחוק כמרחק שמים מן הארץ. אמא שלי, לעומת זאת, נאיבית, טהורה כזאת. לא מבינה כיצד אנשים יכולים לשקר בכלל... מי צריך את זה? העולם היה הרבה יותר יפה ללא שקרים. כמובן שהיא אינה יודעת על התכונה (הדומיננטית) הזו אצלי. גם לא אגיד לה. אני מעריצה אותה על הטוהר שלה ועל כך שהיא כ"כ אמיתית וכנה, בעוד אני בעצמי איני יודעת להבחין לפעמים מתי אני (!!!) משקרת ומתי אני (שוב- !!!) לא. וכל כך עצוב לי לשקר לה, אבל לפעמים זאת הדרך היחידה שאני יכולה לפעול על פיה. לעיתים אני נכנסת ליוהרה ואומרת לעצמי שאני יודעת "יותר טוב מכולם" מה לעשות, ושאני לא צריכה את ההורים שלי כדי שיעזרו לי. שהם נאיביים מדי ולא יודעים כ"כ איך להסתדר, וחושבים ששקר אחד קטן הוא דבר נ-ו-ר-א ולא מבינים בכלל את הצורך של אנשים לשקר. (דבר שנכון יותר לגבי אמי, אך גם לאבי יש משהו..). ואז על דעת עצמי אני עושה כל מיני דברים (לא מסתובבת עם אנשים מפוקפקים או מעשנת או עוש דברים כאלה, כאן אני דווקא שומרת על עצמי יפה מאוד) למשל- מחליטה לא לבוא ליום לימודים ["כי לא לומדים שם כלום, ואתם יודעים הרי שאני לומדת יותר טוב לבד בבית..!" ] ואז משחקת להם על זה (להורים שלי) עד שהם מסכימים. בכך אפשר לומר שאני מנצלת, אפילו בלא מודע, את תמימותם ואת טוב ליבם. הם עושים ומקריבים למעני המון. איני יודעת אפילו כיצד לתאר זאת. אני גרה ביישוב קטן ולומדת בירושלים (עפ"י בקשתי), שם כל החברה שלי. כל יום הם מסיעים אותי כיוון אחד לפחות לשם, נותנים לי לצאת לירושלים להסתובב עם חברים שלי עד אמצע הלילה לפעמים, בעוד הם יושבים ליד הטלפון בבית ודואגים לי... והם דאגנים. ורק מפאת התחשבותם בי הם מסכימים כי הם יודעים שברגע שנכנס בי רצון או מוטיבציה כלשהי, אני לא מוותרת. אז הם חסכו לי אץ אמאמץ והסכימו, אפילו שהדאגה מכרסמת בהם. עד כדי כך ענקיים הם ההורים שלי! ומעודי לא המעטתי בערכם או בחשיבות מעשיהם, אך נולדתי עם אופי מסויים, אופי מאוד נחמד שרוצה לעשות טוב ויודע להתחבר מאוד מהר לאנשים, אולם מנגד- אני יודעת לנתב את מי שאני רוצה לעשות את מה שאני רוצה, אני יודעת לשקר אנשים כ"כ טוב, אני מאוד מתוחכמת ורואה לפרטים הקטנים, יודעת לגרום לעצמי לבכות כדי להיות משכנעת, אבל בצורה לא שקופה כמובן. ויותר גרוע- אני שחקנית מאוד טובה עד שאפילו כשההורים שלי תפסו אותי על שקר לאחרונה, והיו להם את כל הסיבות לחשוד בי ששיקרתי להם, הצלחתי כמעט לשכנע אותם לגמרי בצדקתי והם כמעט ביקשו ממני סליחה על שחשדו בי, ורק ההוכחה האחרונה היא שגרמה להם לכעוס עליי כ"כ. עד היום חשבתי שאיש לא מבין אותי, ושאולי הנפש שלי רעה. חכמה ומתוחכמת, אך רעה. אבל דודה שלי- אחותה של אמי, דיברה איתי וסיפרה לי שהיא בדיוק ככה, ושהיא תמיד ידעה שאני דומה לה ושזו תכונה מאוד חשובה ושזהו ייתרון ענק, רק צריך לדעת להשתמש בו בחכמה. וזה הטיב עמי מאוד, כי כל הזמן חשבתי ש אני ממש ממש.. שמשהו נורא דפוק אצלי. האם יש פה עוד כאלה? ו... אם כן, מה אתם חושבים על זה? (בעצם גם מי שלא כזה, מה אתם חושבים על זה?) תודה, וכל מי שקרא עד לפה- אני מבטיחה שלא אשקר לו בחיים =] .
