שק של ליטופים - ארוך ושווה לקרוא
"היה היה פעם… לפני שנים לא רבות, אי בודד במקום לא כל כך רחוק מכאן. תושבי האי הזה היו כולם שמחים, עליזים, בריאים ומאושרים. ומה סוד אושרם? כל תינוק שנולד באי נולד עם שקית חיצונית מלאה ב"ליטופים", מי שהיה זקוק למעט חום ואהבה היה מכניס יד לשקית לוקח מעט "ליטופים" ומניח על הפנים, על הגוף, על הידיים ובכל מקום שרק רצה והדבר נתן לו הרגשה של ליטוף נעים וחם, הרגשה שליוותה אותו זמן רב והפכה אותו למאושר. וכשסיים החזיר אותם לשקית . אנשי האי היו מחליפים ביניהם "ליטופים" ומתחלקים בהם, וכך היו תמיד מאושרים. יום אחד עפה מעל האי מכשפה רעה היא האדימה מכעס כשראתה מה קורה על האי והחליטה לעשות מעשה. היא נחתה באי והקימה בו קיוסק לממכר "ליטופים סינתטיים" ההבדל בין ה"ליטופים" ל"ליטופים סינתטיים" היה ש"הסינתטי" נתן הרגשה נעימה רק לזמן קצר. המכשפה מכרה כל שקית בשקל אחד בלבד והסבירה לכל עובר ושב שמכיוון שאין אפשרות לקנות "ליטופים" בשום מקום, חשוב לשמור על ה"ליטופים" שיש להם עבור אנשים שחשובים להם באמת ולתת לאחרים " סינתטיים" אותם ניתן לקנות בשפע אצלה כאן בדוכן, וכך לא יקרה שהאדם נתן "ליטופים" לחבריו ולא נשארו לו בשביל עצמו. האנשים הקשיבו למכשפה, חלקם הנהנו בראשם ואמרו שיש צדק בדבריה וששקל אחד זה לא הרבה כסף וקנו שקית של "ליטופים סינתטיים", אחרים זכרו שאף פעם לא הייתה להם בעיה של חוסר ב"ליטופים" והמשיכו משם הלאה. מאז אותו יום, כשנפגשו שני אנשים ברחוב, מספיק שלאחד מהם הייתה שקית של " סינתטיים" כדי שהם יעצרו לחשוב לרגע לפני שישלחו ידם לשקית ה"ליטופים". היה עליהם להחליט האם באמת כדאי לתת לאדם שפגשו ברחוב כעת "ליטוף אמיתי" או שאולי כדאי להם לתת לו " סינתטי". לחלק מהאנשים החליטו בעלי שתי השקיות לחלק " סינתטיים" במקום "אמיתי", ולחלק המשיכו לתת את ה"ליטופים". האנשים גם רצו לראות מה יתנו להם האנשים שפגשו לפני שיחליטו בעצמם מה לתת להם בחזרה. האנשים שקיבלו "ליטופים סינתטיים" הרגישו טוב לזמן קצר ואח"כ כשההרגשה הטובה חלפה, התחילו לחשוב לעצמם: "מדוע נתן לי פלוני אלמוני דווקא ... אולי הוא לא אוהב אותי מספיק? אולי הוא לא באמת חבר שלי? אולי הוא חושב שאני לא בסדר?" אנשים הסתובבו באי מהורהרים ומוטרדים. בהמשך כבר תלו כולם על בגדיהם שקית של " סינתטיים", בנוסף לשקית הקבועה של "ליטופים" והיו בוחנים ושוקלים לאיזו שקית לשלוח את היד כשפגשו מישהו ברחוב, וגם אם החליטו לתת לאדם שמולם "ליטופים", היו מציצים קודם לשקית לוודא שלא יישארו עם "ליטופים" מעטים מידי, כי מי יודע מי ומתי יפגוש אותם ויחליט לתת להם מה"ליטופים"? הרי עלול להיווצר מצב שכל ה"ליטופים" שלהם יגמרו ומאיפה ישיגו אז עוד "ליטופים" עבור האנשים היקרים להם ביותר? חלק מהאנשים אפילו נהיו חולים מרוב מחשבות טורדניות המכשפה הייתה מאושרת מהמצב, העסקים פרחו והאנשים כבר לא היו בריאים ומאושרים כמו קודם. מכשפה אחרת שתמיד ניסתה להיות "הכי", שמעה על המהפך שחוללה חברתה המכשפה הראשונה באי והחליטה אף היא לרדת לאי ולעשות מעשה. היא פתחה באי קיוסק מתחרה לקיוסק הראשון ומכרה בו "קרים דוקרים". ההבדל בין ה"ליטופים" וה"סינתטיים" ל"קרים דוקרים" היה שכאשר שמת "קר דוקר" על הגוף מייד הרגשת קרירות דוקרת. המכשפה מכרה כל שקית המלאה ב"קרים דוקרים" בחצי שקל בלבד והסבירה לכל עובר ושב שכדאי לקנות אצלה שתי שקיות של "קרים דוקרים" במחיר כל שקית אחד של "סינתטיים", כך יוכלו האנשים לתת הרבה יותר אחד לשני ובפחות כסף. היא הבטיחה לכולם שמלאי ה"קרים דוקרים" שלה לא ייגמר לעולם ושהם יכולים לקנות ממנה כמה שרק ירצו. האנשים הקשיבו למכשפה, חלקם הנהנו בראשם ואמרו שיש צדק בדבריה, ושחצי שקל זה לא הרבה כסף עבור שקית מלאה ב"קרים דוקרים" ושבאמת יש אנשים שאותם הם לא כל כך מכירים או אוהבים ושלהם ניתן יהיה לתת מה"קרים דוקרים" החדשים והזולים. המצב באי הלך והחמיר. כולם כבר תלו על הבגדים גם א השקית של "קרים דוקרים". אנשים היו עסוקים כל הזמן בחשבונות וחישובים. "אתמול נתת לי " סינתטיים" אז היום אני גם אתן לך "קטיפתיים סינתטיים", בבוקר לא נתת לי "ליטופים" כמו שציפיתי, אז אני אתן לך עכשיו "קרים דוקרים". היום לא קיבלתי מספיק "ליטופים" אז אני אתן לך "סינתטיים". אנשים העדיפו לתת לרוב האנשים "קרים דוקרים" כי הם הזולים ביותר, לחלק מהאנשים המשיכו לתת " סינתטיים" ורק לקבוצה מצומצמת מאוד של אנשים המשיכו לתת "ליטופים". אנשים אלו היו בד"כ: הורים וילדיהם, בעל ואישה, חבר וחברה, מכרים קרובים מחוג המשפחה וחברים קרובים. רבים באי הפכו להיות שקטים, עצובים, כעוסים ונעלבים בקלות. הם גם היססו להראות שהם מייד נותנים "ליטופים" למישהו והפכו להיות מהססים וחוששים. נעזוב את האי ונחזור למציאות היום- יומית שלנו: נסו לחשוב לכמה אנשים באמת אתם נותנים הרגשה מצוינת כאשר אתם פוגשים בהם. כמה אנשים יודעים תמיד כשהם פוגשים אתכם שיהיה לכם זמן לעמוד ולדבר איתם, להקדיש תשומת לב, להתייחס לדברים שיספרו לכם. לכמה אנשים באמת תיתנו "ליטופים". לכמה אנשים אתם מראים חיצוניות שאתם נהנים לפגוש אותם אולם אתם יודעים בתוככם שיש לכם כרגע דברים חשובים יותר לעשות מאשר לעמוד ולשמוע את הסיפורים שלהם ואת הצרות שלהם. "כן... כן" אתם חוזרים ואומרים. לכאורה מילים חיוביות המהוות התעניינות. בת´כלס בן שיחתכם מבין מהר מאוד שלא יזכה להתייחסות נוספת ומסתפק בזו שכבר קיבל. " סינתטיים", נעים לשמוע אבל עובר מהר. כמה אנשים אתם משתדלים להימנע מלראות? אנשים שאתם מעדיפים לעשות עצמם כאילו לא ראיתם אותם כלל? אנשים שעוד כשאתם רואים אותם ממרחק אתם מעקמים את האף ושואפים אוויר עמוקות כי אתם כבר יודעים שזה ייקח לכם זמן להיפטר מהם ושמראש אין לכם סבלנות לשמוע את הדברים שיש להם להגיד לכם, כי הם תמיד מצליחים להרגיז אתכם ולהוציא אתכם משלוותם. האנשים המקבלים מכם "קרים דוקרים". שינוי בתגובתכם הקבועה לאדם מסוים, יגרום לשינוי של תגובתו אליכם. נסו. מוניק
"היה היה פעם… לפני שנים לא רבות, אי בודד במקום לא כל כך רחוק מכאן. תושבי האי הזה היו כולם שמחים, עליזים, בריאים ומאושרים. ומה סוד אושרם? כל תינוק שנולד באי נולד עם שקית חיצונית מלאה ב"ליטופים", מי שהיה זקוק למעט חום ואהבה היה מכניס יד לשקית לוקח מעט "ליטופים" ומניח על הפנים, על הגוף, על הידיים ובכל מקום שרק רצה והדבר נתן לו הרגשה של ליטוף נעים וחם, הרגשה שליוותה אותו זמן רב והפכה אותו למאושר. וכשסיים החזיר אותם לשקית . אנשי האי היו מחליפים ביניהם "ליטופים" ומתחלקים בהם, וכך היו תמיד מאושרים. יום אחד עפה מעל האי מכשפה רעה היא האדימה מכעס כשראתה מה קורה על האי והחליטה לעשות מעשה. היא נחתה באי והקימה בו קיוסק לממכר "ליטופים סינתטיים" ההבדל בין ה"ליטופים" ל"ליטופים סינתטיים" היה ש"הסינתטי" נתן הרגשה נעימה רק לזמן קצר. המכשפה מכרה כל שקית בשקל אחד בלבד והסבירה לכל עובר ושב שמכיוון שאין אפשרות לקנות "ליטופים" בשום מקום, חשוב לשמור על ה"ליטופים" שיש להם עבור אנשים שחשובים להם באמת ולתת לאחרים " סינתטיים" אותם ניתן לקנות בשפע אצלה כאן בדוכן, וכך לא יקרה שהאדם נתן "ליטופים" לחבריו ולא נשארו לו בשביל עצמו. האנשים הקשיבו למכשפה, חלקם הנהנו בראשם ואמרו שיש צדק בדבריה וששקל אחד זה לא הרבה כסף וקנו שקית של "ליטופים סינתטיים", אחרים זכרו שאף פעם לא הייתה להם בעיה של חוסר ב"ליטופים" והמשיכו משם הלאה. מאז אותו יום, כשנפגשו שני אנשים ברחוב, מספיק שלאחד מהם הייתה שקית של " סינתטיים" כדי שהם יעצרו לחשוב לרגע לפני שישלחו ידם לשקית ה"ליטופים". היה עליהם להחליט האם באמת כדאי לתת לאדם שפגשו ברחוב כעת "ליטוף אמיתי" או שאולי כדאי להם לתת לו " סינתטי". לחלק מהאנשים החליטו בעלי שתי השקיות לחלק " סינתטיים" במקום "אמיתי", ולחלק המשיכו לתת את ה"ליטופים". האנשים גם רצו לראות מה יתנו להם האנשים שפגשו לפני שיחליטו בעצמם מה לתת להם בחזרה. האנשים שקיבלו "ליטופים סינתטיים" הרגישו טוב לזמן קצר ואח"כ כשההרגשה הטובה חלפה, התחילו לחשוב לעצמם: "מדוע נתן לי פלוני אלמוני דווקא ... אולי הוא לא אוהב אותי מספיק? אולי הוא לא באמת חבר שלי? אולי הוא חושב שאני לא בסדר?" אנשים הסתובבו באי מהורהרים ומוטרדים. בהמשך כבר תלו כולם על בגדיהם שקית של " סינתטיים", בנוסף לשקית הקבועה של "ליטופים" והיו בוחנים ושוקלים לאיזו שקית לשלוח את היד כשפגשו מישהו ברחוב, וגם אם החליטו לתת לאדם שמולם "ליטופים", היו מציצים קודם לשקית לוודא שלא יישארו עם "ליטופים" מעטים מידי, כי מי יודע מי ומתי יפגוש אותם ויחליט לתת להם מה"ליטופים"? הרי עלול להיווצר מצב שכל ה"ליטופים" שלהם יגמרו ומאיפה ישיגו אז עוד "ליטופים" עבור האנשים היקרים להם ביותר? חלק מהאנשים אפילו נהיו חולים מרוב מחשבות טורדניות המכשפה הייתה מאושרת מהמצב, העסקים פרחו והאנשים כבר לא היו בריאים ומאושרים כמו קודם. מכשפה אחרת שתמיד ניסתה להיות "הכי", שמעה על המהפך שחוללה חברתה המכשפה הראשונה באי והחליטה אף היא לרדת לאי ולעשות מעשה. היא פתחה באי קיוסק מתחרה לקיוסק הראשון ומכרה בו "קרים דוקרים". ההבדל בין ה"ליטופים" וה"סינתטיים" ל"קרים דוקרים" היה שכאשר שמת "קר דוקר" על הגוף מייד הרגשת קרירות דוקרת. המכשפה מכרה כל שקית המלאה ב"קרים דוקרים" בחצי שקל בלבד והסבירה לכל עובר ושב שכדאי לקנות אצלה שתי שקיות של "קרים דוקרים" במחיר כל שקית אחד של "סינתטיים", כך יוכלו האנשים לתת הרבה יותר אחד לשני ובפחות כסף. היא הבטיחה לכולם שמלאי ה"קרים דוקרים" שלה לא ייגמר לעולם ושהם יכולים לקנות ממנה כמה שרק ירצו. האנשים הקשיבו למכשפה, חלקם הנהנו בראשם ואמרו שיש צדק בדבריה, ושחצי שקל זה לא הרבה כסף עבור שקית מלאה ב"קרים דוקרים" ושבאמת יש אנשים שאותם הם לא כל כך מכירים או אוהבים ושלהם ניתן יהיה לתת מה"קרים דוקרים" החדשים והזולים. המצב באי הלך והחמיר. כולם כבר תלו על הבגדים גם א השקית של "קרים דוקרים". אנשים היו עסוקים כל הזמן בחשבונות וחישובים. "אתמול נתת לי " סינתטיים" אז היום אני גם אתן לך "קטיפתיים סינתטיים", בבוקר לא נתת לי "ליטופים" כמו שציפיתי, אז אני אתן לך עכשיו "קרים דוקרים". היום לא קיבלתי מספיק "ליטופים" אז אני אתן לך "סינתטיים". אנשים העדיפו לתת לרוב האנשים "קרים דוקרים" כי הם הזולים ביותר, לחלק מהאנשים המשיכו לתת " סינתטיים" ורק לקבוצה מצומצמת מאוד של אנשים המשיכו לתת "ליטופים". אנשים אלו היו בד"כ: הורים וילדיהם, בעל ואישה, חבר וחברה, מכרים קרובים מחוג המשפחה וחברים קרובים. רבים באי הפכו להיות שקטים, עצובים, כעוסים ונעלבים בקלות. הם גם היססו להראות שהם מייד נותנים "ליטופים" למישהו והפכו להיות מהססים וחוששים. נעזוב את האי ונחזור למציאות היום- יומית שלנו: נסו לחשוב לכמה אנשים באמת אתם נותנים הרגשה מצוינת כאשר אתם פוגשים בהם. כמה אנשים יודעים תמיד כשהם פוגשים אתכם שיהיה לכם זמן לעמוד ולדבר איתם, להקדיש תשומת לב, להתייחס לדברים שיספרו לכם. לכמה אנשים באמת תיתנו "ליטופים". לכמה אנשים אתם מראים חיצוניות שאתם נהנים לפגוש אותם אולם אתם יודעים בתוככם שיש לכם כרגע דברים חשובים יותר לעשות מאשר לעמוד ולשמוע את הסיפורים שלהם ואת הצרות שלהם. "כן... כן" אתם חוזרים ואומרים. לכאורה מילים חיוביות המהוות התעניינות. בת´כלס בן שיחתכם מבין מהר מאוד שלא יזכה להתייחסות נוספת ומסתפק בזו שכבר קיבל. " סינתטיים", נעים לשמוע אבל עובר מהר. כמה אנשים אתם משתדלים להימנע מלראות? אנשים שאתם מעדיפים לעשות עצמם כאילו לא ראיתם אותם כלל? אנשים שעוד כשאתם רואים אותם ממרחק אתם מעקמים את האף ושואפים אוויר עמוקות כי אתם כבר יודעים שזה ייקח לכם זמן להיפטר מהם ושמראש אין לכם סבלנות לשמוע את הדברים שיש להם להגיד לכם, כי הם תמיד מצליחים להרגיז אתכם ולהוציא אתכם משלוותם. האנשים המקבלים מכם "קרים דוקרים". שינוי בתגובתכם הקבועה לאדם מסוים, יגרום לשינוי של תגובתו אליכם. נסו. מוניק
