שעת סיפור - מתי זה התחיל?
אז ככה...לפני אלפי שנים סיפרו סיפורים לכל השבט, הקבוצה, הקהילה מבוגרים וילדים יחד מתוך הבנה שכל אחד יקח מהסיפור את מה שהוא צריך, כי סיפור טוב הוא מגש פתוח של פתרונות יצירתיים ואנחנו אף פעם לא יודעים מה יהיה האפקט של סיפור שסופר, במקרים מסויימים, הסיפור יכל אפילו לשנות חיים של מישהו...ויש דוגמאות כאלה. עד למהפכה התעשייתית התיחסו לילדים כאל מבוגרים קטנים, אחרי המהפכה החלו ליצור צעצועים לילדים, לכתוב להם סיפורים ולשלוח אותם לבית הספר. או אז החלו סיפורי העם להדחק הצידה והזרקור הופנה למושג החדש שנתבע "ספרות ילדים", מאז עולם הילדים הלך ונעשה מופרד מעולם המבוגרים, והיום אנחנו פוגשים מופעים המחולקים לגילאים ותתי גילאים. שעת סיפור הוא מושג חדש יחסית ובמיוחד בארץ התפתח לאין שיעור בעשר השנים האחרונות, אז מה זה בעצם? ומה חשוב שיהיה שם? על השאלות האלה אין מספיק תשובות, וזה בעיקר נתון לפרשנות של מי שמזמין את המופעים האלה, שברוב במקרים עוסק בניסוי וטעיה ולפעמים מודד את איכות המופע בקריטוריונים לא נכונים כמו למשל: מהי כמות החפצים/בובות/אביזרים שהמספר מביא.כולכם בודאי נתקלתם בזה. אני חייבת לספר שבאנגליה למשל כאשר מזמינים שעת סיפור לילדים בספריה או בית ספר, מתכוונים לשעת סיפור, כלומר מספר סיפורים מיומן שמביא את עצמו, מקסימום, כובע, לפעמים גלימה, לעתים רחוקות מזוודה קטנה ובמשל 45 דקות מספר 3-4 סיפורים בסגנונות שונים ונסמך בעיקר על כישוריו כפרפורמר, וכאומן-סיפור. ואז....ואז לילדים יש מקום לדמיין, ליצור את התמונות בדמיונם. אז...אז אני לא אומרת ששימוש בחפצים/בובות/אביזרים הוא לא נכון - חס וחלילה - אלה שילדים היום יותר מדי מורגלים לדימוי ויזואלי בצמוד למילה, הם רואים המון טלויזיה, בכל ספר יש תמונות והילדים כמעט לא מורגלים בחוויה של לשמוע סיפור בלי לראות מייד את התמונה שמישהו אחר יצר בשבילם. במהות של אומנות הסיפור עומד הקשר עם הקהל, היכולת של המספר להוביל את הקהל לעולם של קסם, לאפשר לשומעים להשלים את התמונות בדמיונם, ולהרגיש שהם חלק מהחוויה היצירתית, ובדרך להנות משפה טובה, קצת הומור אם אפשר, ובעיקר בעיקר סיפור טוב. לגבי שימוש בחפצים ובובות: הוא נפלא אבל צריך לשים לב שהוא לא בא על חשבון טכניקות סיפור, שהוא לא שם כדי "לרצות" את הצורך של הילדים כל הזמן בהמחשה, אם אפשר לבחון כל חפץ או בובה ולראות אם הם תורמים לסיפור, מובאים לקהל בשימוש נכון שממשיך לאתגר את הדמיון, כמו שימוש חוזר באותו חפץ לשימושים שונים, כמו בובות שמשאירות רמזים ושואלות שאלות ולא ממש משחקות את הדמויות בסיפור אחד לאחד, ובעיקר משאירות את הילדים במקום של הפליאה ומפתחות אצלהם את היכולת לראות תמונות בדמיונם, ולהמשיך לפתח את עולמם הפנימי. בארץ נתבע בשנים האחרונות סגנון של שעות סיפור בהן מסופר סיפור אחד בלבד לאורך 45 דק'. זה לא חייב להיות כך, שעת סיפור יכולה להבנות גם סביב נושא כמו כובעים, חיות וכו' כאשר מסופרים בה שלושה סיפורים. אבל אם כבר בוחרים לעבוד עם סיפור אחד, אז ברור שצריך לעשות שם עוד משהו, ואני לא אוהבת את המילה "לעבות" אבל זה מה שנעשה בדרך כלל. אז מה עושים עם זה? נתחיל בשאלות: איך לבחור סיפור? - קודם כל אם הוא מניע אתכם, אם אתם אוהבים אותו גם הילדים יאהבו אותו, כדאי לציין מאיפה הסיפור, וגם את זה אפשר לעשות דרך איזהשהו סיפור מסגרת קטן או פתיח, כמו: את הסיפור הזה שמעתי מ...יום אחד פגשתי את ...וככה קיבלתי את הסיפור הבא...אם הוא סיפור עם, זו הזדמנות להביא גם את העולם התרבותי של הסיפור, אין ממש סגנון שלא מתאים. סיפור טוב הוא סיפור טוב נקודה. לגבי השאלה על ה"לעבות" סיפור: אז קודם כל שעת סיפור בנויה מפתיח, סוגר וסיפור. אריסטו ייחס הרבה חשיבות לפתיח ולסיום של סיפור או הצגה כי הפתיח לוקח אותנו מעולם היום יום לעולם הקסם, והסיום מנחית אותנו חזרה מעולם הקסם לעולם היום יום. הפתיח והסיום יכולים להכיל שיר, משחק, שאלות ותשובות, חפץ קסום, דיאלוג עם בובה. ואת הסיפור עצמו אפשר לחלק למקומות שבהם המספר מוביל את הקהל בדמיון, ולסצנות שאחנו עוברים בהן להתרחשות דרמטית, שם יש באמת מקום לקטעים של שימוש בחפצים ובבובות, לשיתוף של הילדים ואפילו הזמנה של הילדים להיות אלמנטים בסיפור ביחידים או בקבוצה. המשך יבוא...
