תנאי העסקה בחברות/עמותות פרטיות - בריאות הנפש
באופן כללי, לפחות לפי מספר "עמותות"/חברות פרטיות (בתחום בריאות הנפש) שמספקות שירותי דיור למתמודדים (או תמיכה למתמודדים עצמאיים יותר) התרשמתי שאלה הם תנאי ההעסקה:
לרוב ההעסקה היא בהיקף של חצי משרה, כמובן על פני ארבעה ימים וכמובן כמובן לפחות ב- 2-3 ימים יש לעבוד בשעות הצהריים ועד הערב (משהו בנוסח 13:00-18:00 או 14:00-19:00)... אולי אפשר קצת להזיע ועוד איכשהו לדחוף בתוך אותו יום עוד כמה שעות של משרה חלקית במקום אחר ולעבוד מבוקר עד ערב. נשמע תענוג לא?
השכר "המכבד" יעמוד על סביבות 2500-3500 ש"ח לחודש לחצי משרה. לזה יתווסף תשלום על חופשי חודשי.
סביר להניח שהפרשה לקרן פנסיה/ביטוח מנהלים היא בהתאם למינימום שבמינימום לפי צו ההרחבה. עוד יותר סביר שמדובר בביטוח מנהלים (הוצאות נמוכות יותר למעסיק)
ימי חופש וימי מחלה? כמובן לפי המינימום! 10 ימי חופשה בשנה לבעלי שנת ותק ראשונה (סליחה... 5. הרי מדובר בחצי משרה), 18
ימי מחלה שניתן לצבירה מקסימאלית של עד 90 יום (שוב סליחה... 9 ימים. אולי 14.4 אצל מעסיקים הגונים יותר).
ימי בחירה, דרגות, ותק וקביעות? זה כבר מדע בדיוני. יש כמה "צדיקות" בודדות שכן עושות טובה ומפרישות כספים לקרן השתלמות...
טוב משכר בסיס של בקושי 3000 ש"ח, מה זה כבר הפרשה של 225 ש"ח (7.5%) זה עוד נסבל למעסיק (75 ש"ח נוספים יפריש העובד, כנהוג וכמקובל והפעם לא בציניות).
ואלה הם התנאים של העובדים הסוציאליים. על (תת) התנאים של מדריכי השיקום אין מה לדבר...
אגב, חלקם יתפארו בכך שהם חברה פרטית שפועלת למקסום רווחים וכי תשלום הברוטו שניתן לעובד גבוה יותר מזה שהיה ניתן לו במגזר הציבורי. יש להודות, לעיתים טענה זו היא אמיתית, אבל עם סייגים רבים... לרוב מדובר בהפרש של כמה מאות שקלים בודדים שמתקזזים תוך שנים ספורות (5-10) בין המקום הפרטי למקום הציבורי (לפחות כרגע, במגזר הציבורי יש תוספת תשלום על עליה בדרגה ובותק. במגזר הפרטי השכר צפוי להשאר כמעט סטאטי למעט עדכונים זניחים ביותר...). מילא זה, שוויין של ההטבות הנוספות שניתנות במגזר הציבורי לעומת הפרטי/המופרט מוערכות בסדר גודל של אלפי שקלים (קביעות, 22 ימי חופשה מהשנה הראשונה, ימי בחירה, תוספות שכר על גמולי השתלמות, 30 ימי מחלה, ללא הגבלת צבירה. להמשיך?). אם שכר הבסיס המוצע היה גבוה משמעותית (באלפי שקלים) משכר הברוטו במגזר ציבורי שהיה מפצה על הזכויות המצומצמות יותר בהשוואה למגזר הציבורי אז היה ניתן לומר שיש אמת בטענה.
אם מדובר בדיורים מוגנים או ורסיות מתקדמות אחרות שבהם המתמודדים מפוזרים ברחבי עיר או כמה ערים זה כבר סיפור נחמד שמצריך זמן שאין עליו תגמול ונסיעות אינסופיות
מדירה לדירה ברחבי העיר (או הערים). במקרה הטוב דמי החזקת הרכב שינתנו יכסו את ההוצאות על הדלק (אבל פחות של הבלאי של הרכב...). ואוי לעו"סית שאין בידה רכב... המסכנה תאלץ להסתפק בתשלום כרטיס חופשי חודשי ולבזבז שעות יקרות על אינספור המתנות ונסיעות בתחבורה הציבורית (לא נראה לי שתמורת תגמול כלשהו - תקנו אותי אם אני טועה). כל אלה בלי להזכיר התלוות או ביקור מתמודד בבתי חולים וכדומה שלא תמיד ממוקמים במקומות הכי נגישים ונוחים.
פלא שהתחלופה של העוס"יות ומדריכי השיקום במקומות אלה היא תדירה ואינטנסיבית? מה עם המתמודדים שנאלצים לספוג פרידות רבות מאנשי צוות שמעדיפים לנסות (בצדק) לפנות למקומות יותר נוחים מבחינת אופי העבודה ואולי גם יותר מתגמלים.
בקיצור, ללא התאגדות אקטיבית ושבירת ההנהלות להכיר באיגוד עובדים חזק ועיקש, המצב הזה ימשיך להישמר...
סך הכל הכוח במקומות אלה הוא די בידי העובדים... הרי תפקוד תקין של מסגרת של הוסטל די נתון בידיהם של מדריכי השיקום והעו"סים
ודי לחכימא ברמיזא למה שיקרה אם אלה ישבתו ויחדלו לעבוד אפילו שבוע אחד... לאלה שכבר ממהרים לקטול אותי בטיעונים אתיים וצדקניים על שתי השורות האחרונות -
לדעתי, לא מעט מסגרות, במתכונת הנוכחית, אינן נוהגות באופן אתי כלפי העובדים וכפועל יוצא - כלפי צרכני השירותים שלהם בטווח הזמן הארוך, שנזקקים לשירותיהם של אותם עובדים ממורמרים.
הדברים שלעיל נכתבים מתוך תסכול וכאב בשם העובדים שנאלצים לעבוד בתנאים אלה, ללא ברירות רבות אחרות, חלקם נמנים עם אנשים שקרובים לי (נקלטתי במקום שבו אני זוכה לתנאי העסקה הוגנים, בעיסוק הרבה פחות שוחק. במקום מסוים, קיבלתי את הרשום שהתמזל מזלי "להנצל" מלעבוד באותן מסגרות לא מתגמלות. עדיין זה צורם לדעת שזוהי המציאות של רבים אחרים, ללא יותר מדי ברירות אחרות).
