זאת הצלחה מדהימה
אספר לך מה קרה לי בשבת:
דיברתי עם אחותי על כך שאני עכשיו חוגגת שנתיים לניתוח, והיא סיפרה לי שבזמנו, כשעשיתי את הניתוח - היא כעסה עלי מאד ולא הבינה למה אני עושה את זה לעצמי.
תוך כדי שיחה איתה נזכרתי שעוד אחות שלי - בתקופה שסביב הניתוח - היתה עצבנית עלי רצח! כנראה מאותן סיבות, אני זוכרת שאחרי הניתוח היא אמרה "אני לא רוצה לאכול לידך, לא נעים לי לאכול ליד מי שאוכלת כמו ציפור", ונמנעה מלהתראות איתי הרבה זמן (וזאת אחות סופר-מפרגנת. שתיהן, למעשה).
אז כשדיברתי בשבת עם האחות הראשונה - פתאום נפל לי האסימון. סיימתי מהר את השיחה ויצאתי לי לשבת קצת על ספסל בחוץ, עם עצמי,
ופשוט הבנתי:
היה פה עד עכשיו משחק תפקידים, ששתי אחיות שלי נהנו מזה שהן רזות ממני (השניה אפילו אמרה לי בתקופת הניתוח - "רק אל תהיי יותר רזה ממני"), ואני, בטוב לבי, טיפחתי את משחק התפקידים הזה - כי באמת לא נעים לי להיות רזה על חשבון האחר...... הייתי כל כך נחמדה עד שהלכתי לאיבוד.
ופתאום עלה בי מה זה כעס, אבל כעס שהרגשתי שהוא הכי בריא בעולם. כעס שאומר - אני אוהבת אותן אבל לא חייבת להן כלום. אני לא חייבת לאף אחד כלום ואני בוחרת לשנות את משחק התפקידים. זה גם מה שעזר לי עכשיו בשבוע האחרון להפסיק לדשדש במקום ולחזור למסגרת, ברוך ה'.
אני זוכרת שליבי בזמנו כתבה על זה הרבה - שפתאום אנשים סביבך מגלים שיש לך אופי, ושמותר לך לסרב. ונראה לי שהגילוי המשמעותי הוא שאת, אני - מגלה שיש לי אופי. ושאני בוחרת עכשיו להיות בתפקיד אחר, ושהחובה הבסיסית שלי היא לדאוג לעצמי, אחר כך יבואו האחרים.
פתאום אחרי השבת הזאת הצלחתי להבין למה בשנה האחרונה לא היה נראה לי הגיוני להיות רזה יותר ממה שאני - פשוט - זה לא התאים למשחק התפקידים שלי. אבל עכשיו הכל משתנה.
אז כל הכבוד לך. ואני מאחלת לך, ולי, ולכולנו - הרבה אופי, טוב, שמח, ושנדע להעניק לעצמנו טוב.
(אגב ליבי אני אשמח שאם יש לך עוד תובנות בנושא שתרחיבי).