הצלחה שהיתה לי קצת הזויה
בחמישי אחהצ הייתי באיזה אירוע. ידעתי שיהיה שם אוכל טעים, ואפילו קיבלתי מהדיאטנית אישור להתחרע...
רגע לפני שנכנסתי לאולם נשאתי תפילה קטנה לבורא עולם שלא אתפדח מכל הנוכחים ושזה גם לא יגרום לי לאכול עד לאיבוד הכרה (לא אמיתית, אלא בריחה לאוכל היא בעצם בריחה מלהתמודד עם להגיד שלום למלא אנשים שאני בדרך כלל מתפדחת מהם, או מתחמקת...)
והאירוע הזה היה פשוט הזוי:
מילאתי לי צלחת, אפילו לא לקחתי מכל האוכל,
התיישבתי לאכול, חצי מהדברים שהיו לי בצלחת בכלל לא מצאו חן בעיניי (גם זה חידוש כיפי בעקבות הניתוח - אני בררנית באוכל...), ואת החצי השני אכלתי לאט, תוך שיחה עם מי שישבה לידי. סיימתי שליש צלחת, וקמתי להתקשקש. חשבתי שאולי אחזור לאכול עוד, אבל זה לא קרה.
אחר כך אכלתי מהקינוח (כזכור - קיבלתי אישור לאכול מה וכמה שבא לי) וגם שם - מעט, וזהו.
הייתי נוכחת. הייתי קשובה. לא התפדחתי, ולרע לא חשבתי ללכת לאכול בשביל להסיח את דעתי מן הקושי להיות בחברת אנשים.
הזוי.
וכיף, כמובן
שבוע טוב ומבורך לכולנו!