DSOTM ו-The Wall כרבי-מכר
קודם כל, אין שום קשר בין מכירות תקליטים לבין איכותם. כולנו מכירים אלבומים שמכרו (או מוכרים) בצורה היסטרית, אבל כל קשר בינם לבין איכות אמנותית הוא מקרי בהחלט. DSOTM הוא אלבום טוב, אפילו טוב מאוד - אבל לא הכי טוב שנעשה אי פעם. The Wall הוא אלבום בינוני ביותר. לכן, את התשובה השאלה מדוע שני אלבומים אלו מכרו (ומוכרים) מספר עותקים עצום, גם שנים רבות לאחר יציאתם, יש לחפש בגורמים שאינם אמנותיים דווקא. DSOTM היה האלבום אשר הפך את הפלויד ללהקה ידועה בארה"ב. עד אז, הלהקה היתה פופולרית מאוד באירופה (וישראל) בלבד, ולא הצליחה לחדור לזרם המרכזי של השוק האמריקאי. עם יציאתו, החל האלבום להיות מושמע כמעט ללא הפסקה בתחנות רדיו FM אמריקאיות. Money היה להיט גדול. בדרך זו, הגיע האלבום לתודעתם של מיליוני צרכני מוסיקה, שקודם לכן לא שמעו כלל על הלהקה. מאחר והשוק האמריקאי הוא הגדול בעולם, הצלחתו של האלבום בשוק הזה הפכה אותו לאחד האלבומים הנמכרים ביותר בהיסטוריה. מדוע הצליח דווקא DSOTM, בשעה שקודמיו נכשלו? יש לכך כמה סיבות. בהפקת DSOTM הושם דגש רב על אפקטים ועל איכות הצליל. כתוצאה מכך מוכרי מערכות סטראו וטכנאי קול ברדיו "התאהבו" בו. גם עבור המאזינים, באותם ימים, החוויה של האזנה לאלבום במערכות סטראו חדשניות (לאותה תקופה) נהפכה לחלק מהחוויה של האלבום כיצירה מוסיקלית. בנוסף, האלבום נהפך לחביב על סטונרים ונחשב לפס-קול אידאלי לצריכת סמים קלים. (הערה: אני לא יכולה לשמוע סטראו, בשל בעיות שמיעה, וגם סמים מעולם לא לקחתי (ולא אקח), כך שאני לא יכולה להעיד על הנ"ל אישית). על כך יש להוסיף את המסרים האוניברסליים והפשוטים של האלבום. האלבום דן ברובו בלחצים המופעלים על האדם הפשוט מדי יום, כגון "כסף" ו"זמן" - אין מישהו שאינו חווה דברים אלו בעצמו. ווטרס עצמו אמר לאחרונה שהוא מניח שהסיבה שהאלבום נמכר עד היום בכמויות גדולות היא שהוא מדבר אל צעירים, העוברים מעולם הילדות לעולם המבוגרים, העולם ה"אמיתי"; כל עוד זהו שלב הכרחי בחייהם של צעירים בעולם המערבי, יהיו מי שיקנו את DSOTM. דברים אלו נכונים גם, במידה רבה, לגבי The Wall, אף כי מבחינה קונצפטואלית זהו אלבום מבולבל בהרבה מ-DSOTM, ופחות טוב מבחינה אמנותית. The Wall פונה אל רגשות המסכנות והקרבניות אצל המאזינים - בעיקר הצעירים שבהם - שחושבים שאף אחד לא מבין אותם וכל העולם מנסה לרמוס את נפשם הרגישה. מיליוני צעירים הזדהו - ועדיין מזדהים - עם המסר הזה. Another Brick In The Wall נתפש ואומץ כשיר מחאה כנגד העולם האכזר, למרות שהוא בעצם עוסק בחוויותיו של ווטרס כילד, במערכת החינוך הבריטית של שנות החמישים הראשונות - מערכת חינוך נוקשה שאינה קיימת עוד. (אגב, אימו היתה מורה). למרכיבים אלו יש להוסיף גם את המרכיב הויזואלי, שהיה מודגש ב-The Wall, הן באיוריו של ג'ראלד סקארף ובמיוחד כמה שנים לאחר מכן, עם יציאת הסרט. הבוטות והפשטניות של המסרים ב-The Wall חיפו על הערפול המוסרי והסתירות הפנימיות הרבות שבמסרים אלו - אבל זה כבר דיון אחר.