אני אתחיל, עם סיפור קורע לב.
זה הסיפור הקבוע שלי. תמיד כשמבקשים ממני לספר על חוויה מטלטלת חיים, על משבר שהתגברתי עליו, על נקודה ששינתה לי את החיים לחלוטין, זה מה שאני מספרת. ולא, זה לא הסיפור על איך פגשתי את בן זוגי שיחייה. עם כל האהבה שיש בי אליו, ובו אלי ובקשר שלנו, וטפו-טפו-טפו-בלי עין הרע-חמסה-שום-בצל יש לנו קשר מדהים, זה לא מה ששינה לי את החיים לחלוטין, ואני מאמינה שאם לא הייתי עוברת את מה שעברתי, לא הייתה לי את זווית הראייה הנכונה על החיים שיש לי כיום. כשהייתי בת... 18 וחצי בערך הכרתי את לירן. ישבנו על רכב מחוץ למוסד הישן, יחד עם חברה משותפת, והרצנו בדיחות שחורות למיניהן, מתובלות בהמון ציטוטי מל ברוקס. התאהבתי בו בשנייה הראשונה. באותו זמן בכלל היה לי קטע ממש מתסכל עם בחור אחר, אבל חצי שעה לתוך השיחה עם לירן והוא היה הדבר היחיד שעניין אותי. הייתי בטוחה שאני לא מעניינת אותו מעבר לבדיחות מפגרות על תינוקות מתים, הבטחון העצמי שלי היה בקאנטים באותה תקופה והייתי לבושה מחריד [ובנינו, גם הייתי מכוערת ומוזנחת]. אבל כשהוא הצמיד אותי לקיר ונישק אותי הבנתי שאני דווקא כן מעניינת אותו. יצאנו קצת זמן, חודשיים או משהו כזה, וזה לא באמת הסתדר, בעיקר בגללי, והחלטנו, שזה אומר שהוא החליט, שנשאר רק ידידים. אז נשארנו. ובאמת נשארנו חברים טובים. גם כשהייתה לו חברה למשך הרבה זמן וגם כשאני יצאתי עם בחורים אחרים. שנינו היינו בצבא, אז היינו מעבירים שמירות שלמות בסמסים [בעיקר שלו, טחן שמירות הילד
]. החברה שלו שנאה את זה, אבל הוא לא ויתר. ואני המשכתי לאהוב אותו, וכמו פוסטמה לא להגיד לו כלום ולהמשיך להזדיין עם כל דבר שזז ולעוף ממערכת יחסים כושלת אחת, למערכת יחסים כושלת אחרת. אחרי שהוא והחברה נפרדו, חזרנו לבלות ביחד, מיוזמתו. לא היה ברור לי למה הוא פונה דווקא אלי, אבל היה לי טוב עם זה שהוא היה לידי, ואני מניחה שהייתי מספיק מנחמת אחרי הפרידה שלהם. לא היה לי מספיק אומץ להגיד לו מה אני מרגישה כלפיו, אז המשכתי לשחק אותה קולית ולצאת עם עוד בחור במקביל, ומה פתאום, זה לא שאני מאוהבת בך בטירוף, זה לא שכל פעם אתה שולח לי סמס אני מתלהבת באטרף, מה פתאום... כמה ימים אחרי שראיתי אותו בפעם האחרונה, וכמה ימים לפני יום ההולדת ה20 שלי, לירן נפגע בתאונת דרכים קשה. הוא שכב בקומה במשך יומיים, עד שההורים שלו עשו החלטה אמיצה וכואבת וניתקו אותו, כי אף אחד עוד לא התאושש מפגיעה חמורה בגזע המוח, ולא היה שום סיכוי שהוא יהיה הראשון. באתי לבקר אותו בטיפול נמרץ. עמדתי ליד המיטה שלו ובכיתי, כל כך בכיתי. התחננתי שהוא יתעורר, אמרתי לו אלפי פעמים שאני אוהבת אותו ושאני אעשה הכל בשביל שהוא יקום, אבל לא. דיברתי אל גופה. התחננתי שהוא יחזור לתחייה למרות שידעתי שזה לא יקרה. שיחקתי אותה גיבורה מול המשפחה שלו, אבל קרסתי במעלית, רעדתי כל הדרך הבייתה. אני עדיין לא יודעת איך סחבתי את הלוויה, את השבעה, את האזכרות. אני לא יודעת איך אני סוחבת את זה עד היום. ארבע וחצי שנים אחרי זה, ועדיין יש לי חור בלב, וכל האהבה של עומר לא מצליחה ולא תצליח לאטום אותו לחלוטין. בעיקר כי יש לי המון חרטה בלב. אני יודעת שהוא ידע שאני אוהבת אותו, אבל לא אמרתי כלום, לא עשיתי, כלום, וזה אוכל לי את הבפנוכו. אז למדתי לקחים. אני אומרת את כל מה שאני חושבת. לטובה ולרעה. אני לא מפחדת. אני זוכרת שהחיים קצרים, ושבכל דבר רע יש טוב - כי ככה למדתי מי האנשים שאוהבים אותי ושאני חשובה להם. הולכת הבייתה, אמשיך אחכ.
. ניתן לספר על כמה אנשים כאלה שבא לכם, אני אחזור הנה לספר על אבי ז"ל, על האקס שלי שחלקכם הכרתם במסיבה של מל, על בן זוגי, על חברתי נטע ועל מל. כעת אני שואלת את עצמי למה רוב אלה בירכו אותי בחברותם דווקא בשנים האחרונות, המסקנה היא שרק בשנים האחרונות התחלתי להיות קשובה לסביבה ונכונה ללמוד מאחרים, לפני כן הייתי צעירה ומלאה בעצמי, למדתי אך ורק מהתובנות שלי עם עצמי. מה שעלה לי ביוקר ונבע מאכזבתי מאבי הראשון שבין אלה שלימדו אותי. אני שמחה שזכיתי להיפתח ולהיפטר מחרדת הנטישה שמנעה ממני לתת לאנשים להתקרב אליי בעברי
. אם כן מכל מלמדינו השכלנו, בואו נשתף את הנלמד
.
