שרשור סוציומטרי לגדולות

[debby12]

שרשור סוציומטרי לגדולות

תגידו, כמה חברות/ים טובות הייתן אומרות שיש לכם? כמה מהן/ם מהעבודה? וכמה מרקעים אחרים? כמה שנים אתן כבר חברות שלהן/ם?

וכמה מכרים/רות יש לכם שהייתן מגדירות כידידות/ים?

השבוע יצא לי לחשוב על זה שבצוק העיתים (מעברי מדינות, עבודה, נסיעות, טיפול בילדות וזמן איכות עם בן הזוג במעט הזמן שיש לי) יש לי כנראה אפס

יש לי ידידות וידידים - כמעט כולם על רק מקצועי (מהעבודה או מעבודות קודמות) וכמה מרקע אחר (שכנות, הורים של ילדים מבית הספר, משפחה אחת שהתחברנו איתה לפני איזה עשור) אבל זהו.

אני לא מרגישה בדידות - המשפחה הגרעינית מספיקה לי וגם ככה אני בקושי נושמת

ובכל זאת - פתאום נפל לי האסימון בנושא. האמנם אני אלופת הפורום בסוציומטיות?

 

[debby12]

חלקי - איך לזהות סוציומטים בראיון עבודה....

בימים אלה אני משתתפת בתהליך ראיונות של מועמדים לתפקיד שמי שת/יאייש אותו יעבוד איתי די הרבה. לצערי האישה המקסימה שמילאה אותו קודם בחרה לעבור עבודה

את ההערכה המקצועית אני יכולה לצלוח לבד.... החשש העיקרי שלי הוא איך לזהות את מי שתהיה/יהיה קולגה מחורבנת מבחינה אישיותית/פוליטית....
ובמיוחד אני מודאגת אחרי שבשנה שעברה עודדתי לשכור מישהו לצוות שלנו שהתגלתה כטעות חמורה בתחום הזה: לא משתפת פעולה בכלל עם אחרים, מסתירה מידע, עושה שטויות מקצועיות בהסתר, עסוקה בעיקר בללקק לממונים אבל לא מביאה תוצאות והכי גרוע - לא מסתדרת עם חצי מהצוות.

איזה שאלות הייתן שואלות ברעיון כדי לתהות על אישיות המרואיין? כמובן שהטריק הוא לשאול ככה שהיא לא תבין לאן את מכוונת.....

כל טיפ יתקבל בברכה. מדובר בהחלטה הרת גורל...

 

[mykal]

הטיפ היחיד שאני

יכולה להציע הוא לקבל עובד לתקופת נסיון.
כדי שאם לא עונה על הדרישות--יוכלו להפטר ממנו בלי כאב לב.
אם צלח את התקופה הראשונה-- הייתי מאריכה את תקופת הנסיון.
בריאיון אולי לומר--הדבר החשוב ביותר הוא עבודת צוות,
האם זה משהו שמתאים לך? יש המלצה על זה?
למה שלא ירגיש המרואין שזו הדרישה? מה זה סוד?

 

[פרפרי אהבה]

הטיפ הכי טוב בעיני זה לשלוח קולגה

לדבר איתו ולראות מה הוא מרגיש כחוות דעת שנייה. מישהו שאת סומכת עליו מהצוות, שיראה איך הוא מבחינת יחסי אנוש.

 

[אישה בחופשה]

את האיש שלי שאלו ישירות

איך אתה בעבודת צוות?
האם אתה יודע להוביל צוות?
האם אתה יכול לעבוד תחת מישהו שנותן לך הוראות?

אולי גם שיחה לא מקצועית יכולה להרגיש את האדם.
בראיון עבודה שהייתי בו פעם התחילה שיחה קולחת על נושא שאינו עבודה.
די מהר מהשיחה שקלחה הבוס שלי הבין שאני העובד שהם חפשו.

 

[mykal]

אתחיל ממשפט שלך,

"אני לא מרגישה בדידות - המשפחה הגרעינית מספיקה לי וגם ככה אני בקושי נושמת"
מבינה, אבל....
זו תקופה חולפת. הילדים גדלים ופונים לעיסוקיהם, ואנחנו בהחלט צריכות חברה.
אל תזלזלי בענין גם לא עכשיו כשאת עסוקה ועמוסה.
אני פנסיונרית--וגם עסוקה בגידול נכדים ובניהול בית,
אבל אני גם מבלה המון עם חברות. וזה בהחלט ממלא,
זה לא רק שאינני עובדת--אני גם כבר לא משתלמת ולא נבחנת, וכן נשאר
זמן פנוי, אי תופרת/קוראת וכו אבל בהחלט זמן כיפי עם חברות
הוא זמן נחוץ וערכי.
יש לי חברות מכל תקופה בחיים--מלוות אותי, ואני בהחלט נהנית מהחברויות.
אגב, זה לא במקום הערך של משפחה גרעינית--זה תוסף ראוי.

 

[Ani15]

את לא סוציומטית

את פשוט אמריקאית. ככה זה בקורפורייט אמריקה (ובכל מקום עבודה אחר בארה"ב גם). גם אם תרצי, רוב האנשים בארה"ב (בהכללה גסה מאוד כמובן) פשוט לא מבינים את הצורך בחברים, אם ממילא אתה עובר מדינה מדי פעם ורוב החיים שלך אתה מחונך לתת ספייס ולא לחדור למרחב הפרטי של אחרים (שזה דבר חיובי בפני עצמו, כל עוד הוא נעשה במידה ולא הופך למטרה בפני עצמה. חברים, מטבע הדברים, הם חלק מהמרחב הפרטי שלי, אחרת הם לא חברים).
יש לי חברים מביה"ס, מהלימודים, מהעבודה, ומההורים של חברות שלה/ שכנים. חלקם טובים מאוד, קרובים יותר ממשפחה. אם הייתי צריכה לסמן ברשימת היתרונות של החיים בישראל, חברים היו גבוה ברשימה כזו. חלק מהחברים מהלימודים הם חברים ישראלים שפגשנו בעת הלימודים בארה"ב, והפכו למשפחה ממש באין משפחה. כולם חזרו לארץ (למעט שתי משפחות מעורבות שהן עדין - 10 שנים אחרי - חלק מהמשפחה) ונשארו חברים מאוד קרובים. למרות שהיינו מאוד מבודדים (באוניברסיטה בה למדנו היו עוד שתי משפחות ישראליות - זו אוניברסיטה של כ80 אלף איש - ופגשנו אותם רק כשנה אחרי שהגענו. שאר הישראלים לא היו באוניברסיטה אלא במקומות אחרים באיזור, ולקח לנו זמן להכיר אותם), ומאוד רצינו ליצור קשרי חברות עם אחרים (אמריקאים וזרים), זה לא צלח. למרות שאסור להכליל, אני חושבת שככה זה באמריקה.

 

[debby12]

יכול להיות שזו "אמריקה"

חלק מהאחריות היא שלי, ללא ספק. אין לי זמן פנוי ומספיק אנרגיה להשקיע בזה

 

[עדיקים]

אם לך זה לא חסר אז למה את חושבת שזו בעיה?

אני ללא חברות מרגישה בודדה. יש לי 2-3 חברות ממש טובות שאיתן אני מדברת על בסיס יומיומי כמעט. משתדלות וכמעט תמיד מצליחות.
יש לי עוד חברות קרובות פחות, קשה לי אפילו להגיד כמה שאיתן אני בקשר רחוק יותר.

מרבית החברות הטובות שלי הן מהעשור האחרון. מפרוץ הילדים לחיינו והפיכתי לאמא. חלקן הכרתי בפורומים של תפוז וחלקן במסגרות של הילדים.
חברות מהעבר מהילדות לימודים וכד' אין לי. הקשר נותק עם הזמן ולא חזר. לא חסר לי.

 

[debby12]

זה קצת מפריע לי כנראה....

לפחות ברמת ה"עקרון"
גם לי אין קשר עם חברות/ים מהעבר (בית ספר, תיכון וכו'). כשעוברים מדינה זו תוצאה אורגנית של זה.... היתה לי חברה טובה מתקופת הצבא אבל קשה לשמור על קשר מיבשות שונות כששתינו עסוקות וכו'.

יש מישהי מתקופת בית הספר התיכון שרודפת אחרי כבר שנים "לחדש קשר" ואני ממש לא מעוניינת. זה אולי עניין לשרשור אחר

 

[עדיקים]

אם זה מפריע לך אז אשאל שאלה חשובה

האם תמיד זה היה המצב או שרק בגלל עומס/מעבר למדינה אחרת השתנו לך החברויות?

ובנוגע לחברים מהעבר היו לי חברות כאלו שיצרו איתי קשר מהעבר הרחוק ניסיתי, נתתי לזה צ'אנס מעל ומעבר וגיליתי שאני השתניתי מאוד בשנים האלה אבל הן חיפשו את החברה הישנה שלהן ולי זה לא התאים וניתקתי שוב קשר.

 

[debby12]

שאלה טובה. זה לא תמיד היה המצב

זה שילוב של מעבר לארץ אחרת ועבודה מאוד תובענית (גם בשעות, אבל מנטאלית).

אני לא חושבת שזה קשור לחוסר הבנה של הקודים החברתיים. גרתי בארה"ב כילדה אם כי לא תקופה מאוד ארוכה, ולמדתי בה באוניברסיטה 3 שנים בתור גדולה לפני סיבוב המגורים הנוכחי.

להרבה אנשים פה יש חברים מתקופה הקולג' - וזה פשוט משהו שלא אפשרי עבורי (לא הלכתי לקולג' בארה"ב)

וגם אירועים חברתיים למבוגרים פה (נגיד מסיבת הלואין של גדולים) כרוכים בחגיגות שתיית אלכוהול בטירוף, וזה פשוט משהו שלא מתאים לי (אני, אם אני מצליחה ללגום חצי מכוס יין שמזגו לי זה כבר הישג/שיא אישי). אז אני כנראה פשוט פחות משתלבת בסביבה מבחינה אובייקטיבית. רמבו ואני הלכנו כמה פעמים - אבל משעמם בחברת קבוצת הורים שיכורים....

 

[עדיקים]

זה באמת מורכב מה שאת כותבת

המנטליות החברתית של האנשים שונה משלכם ולכן קשה לך למצוא חברות.
האמת, לא יודעת מה הייתי עושה במקומך, בעלי אמנם אוהב ויודע לשתות אבל אני שותה ממש בקטנה ומצפייה בסדרות אמריקאיות וכמות האלכוהול שאני רואה ששותים שם גם אני לא הייתי מסתדרת חברתית

.
יש לך אותנו, אנחנו חברות שלך, ואת מקסימה

 

[debby12]

תודה

חיממת את ליבי

 

[כרמיון1 1]

הזכרת לי אנקדוטה מלפני מספר שנים

כשעבדתי בתרגום כתוביות לטלוויזיה, הגיע אלי יום אחד סרט של מופע שבו, כך הוכרז בתחילת המופע, יחגוג אלטון ג'ון יום הולדת 60 "with 300 of his best friends". אותי, הישראלית עם המושגים הישראליים על מהם חברים ובוודאי מהם "החברים הטובים ביותר", המשפט הזה שעשע עד בלי די

לעצם העניין: לאורך כל חיי מעולם לא יכולתי להכיל יותר מ-3-4 "חברים טובים". אני מניחה שאני מגדירה כ"חברים טובים" ככאלה שיש גם לי וגם להם מספיק אנרגיה ליזום מפגשים - פנים אל פנים או טלפוניים - של אחד על אחד איתם לאורך זמן (להבדיל מכאלה שמבלים בחברתם כי שגרת החיים מכוונת לשם. כיפיים ככל שיהיו האחרונים, אני לא מחשיבה את אלה לחברים אלא למכרים).
היו לי תקופות גם של "חוג מכרים שנפגש קבוע", אבל אלה, כאמור, לא נחשבים בעיניי ל"חברים טובים". ההבדל הדק בין יחסים אינטנסיביים ליחסים אינסטרומנטליים משחק כאן.

גם כיום, כמו שקורה תמיד, יש לי שניים-שלושה חברים שנכון לעכשיו אני יכולה להגדיר כ"חברים טובים". אחת אני מכירה כשנתיים וחצי והיא מהיישוב שבו אני גרה, אחד שגר במרכז והיה חבר שלי לפני 25 שנים בצבא וחידש את הקשר (במתכונת ידידות אלפטונית הפעם) לפני שלוש שנים ואנחנו מדברים בטלפון ופעם בחודש בערך נפגשים לערב, ועוד אחת שהייתה מחבריי לפני 10 שנים בתל אביב ולפני כשנה, אחרי שהתברר שעברה לגור ביישוב בו אני גרה, חודש הקשר.

אין הבדל בין מספר החברים הטובים שלי והזמןשאני משקיעה בהם בין התקופה שהייתי עם בן זוג לבין עכשיו. בעצם, אולי עכשיו אני משקיעה בחברים דווקא עוד קצת פחות, כי פחות פשוט העניין של להשאיר את הילדים לבד שעות, אין בן זוג להשאיר אותם איתו.
בדידות אני לא מרגישה - ישלי גם את הילדים וגםעבודה שכרוכה במפגשים אנושיים לרוב. אני לא חושבת שאני סוציומטית (טוב, אולי אני כן, אבל לא בקטע הזה, של מספר החברים...) וגם לא שיש לי "מעט מדי חברים". ישלי כמה שצריכים להיות לי וכמה שמתאפשר.

 

[צינית האחת]

את לא היחידה

ונראה לי שאני גרועה ממך.
יש מכרות מבתי הספר של הילדים וידידות בעבודה. אין אף אחת שיכולה להחשב כחברת נפש.
אני מצליחה להשאר בידידות לאורך זמן רק אם הצד השני מתחזקת את הידידות. אם זה תלוי בי, זה מתפוגג ונעלם.
בדרך כלל אני לא מרגישה בדידות, אבל לפעמים הייתי שמחה אם היה עם מי לדבר ועם מי לשבת לארוחת בוקר בבית קפה חוץ מבן הזוג.
אני זוכרת את יום הולדת 50 שחגגנו לאמא שלי, וכמה הבית היה מלא בחברות שלה. אין לי את מי להזמין ליום הולדת 50 שלי.

 

[debby12]

ואת גרה בישראל אני מניחה?

ועוד שאלה - אמא שלך עבדה במשרה מלאה? ואת? <מנסה לחפש תירוצים בחוסר זמן>

אני דווקא מתחזקת את הידידויות שלי. ויש לי לא מעט. אני אפילו מחזיקה מעצמי יחסית מאוד חברותית באופיי. פשוט לא הייתי מגדירה אף אחד מהן "חברות" (בשורוק)

 

[mykal]

לפי הפוסט כאן

אולי כדאי להתחיל את הדיון בהגדרת--מי הן חברות?
או מה היא חברות (בשורוק) בעיניננו.
הגדרה משותפת תוכל אולי לבחון את הענין מאותה נקודה.

 

[צינית האחת]

גרה בישראל

אני חושבת שאין לזה קשר לעבודה במשרה מלאה.
אמא שלי עבדה במשרה מלאה, וגם אני.
כשהילדים היו יותר קטנים הייתי מגיעה יחסית מוקדם הבייתה ויוצאת איתם לגני משחקים. הייתי נפגשת עם אמהות אחרות בגינה, אבל זה לא התפתח לחברות נפש.
אין תירוצים, זה אופי בעייתי.
שכנות אחרות שהיו מגיעות לגינה כן פיתחו חברות יותר עמוקה. אני לא.

 

[debby12]

או קיי

לא יודעת אם הייתי קוראת לזה אופי "בעייתי" שזה שם תואר שלילי

כל אחד/אחת הוא שונה. וזה בסדר להיות במקומות אחרים על סקאלת ה"חברותיות האקטיבית" (אין לי מילה יותר טובה)

אופי בעייתי זה בעיני להיות רוצח או פדופיל חלילה....

על כל פנים - עד כמה זה מפריע לך?

ועכשיו - משגרמת לי לחשוב על זה - נדמה לי שרמת החברותיות יכולה להשתנות בתקופות שונות בחיים. בתקופות יותר לחוצות כשאין זמן לנשום -- Something has got to give - צריך לבחור על מה לוותר.