שרשור סיפורים מחיי היומיום.
זה שרשור שהבטחתי לפתוח, שעוסק בדברים תפעוליים ויומיומיים "מהחיים האמיתיים". חשבתי שאולי נספר סיפורים קטנים על חוויות, על דברים מעצבנים, שטויות ודברים

אמ, אז סיפור חסר פואנטה על הפעם הראשונה (היחידה שזכורה לי, בעצם) שיצאתי בביינדינג לעולם. ביליתי איזה חצי שעה בכריכת התחבושת האלסטית שלי כמו שצריך, וכמובן שבמכונית מישהו ביקש שאני אעביר לו משהו למושב האחורי, וחצי מהציצים שלי קפץ החוצה. כשיצאתי מהאוטו חיפשתי איפשהו לסדר את התחבושת - שירותים ציבוריים, מה שלא יהיה, איזו פינה פרטית. זה נגמר בזה שנכנסתי לאיזה מגרש חניה פנימי וביקשתי מאיש שעבד שם רשות להכנס למן כוך בצד הרחוק שלו, שנראה לי מבודד. כמובן שכשהייתי באמצע התהליך הסתבר שהוא קרא לפועלי הבניין שעבדו שם שיבואו להסתכל (חבורת מאצ'ואים מחורמנים שמנסים להיות בשקט זה אחד הדברים היותר פאתטיים שיצא לי להאזין להם. זה שילוב של חבורת אסקימו לימון אם איזה חוקרי טבע ארכאיים, אווירת - "ששש, אם תעשו רעש האיילות יברחו!"). אבל אמרתי לעצמי עוד קודם שבאותו יום לא אכפת לי, כי אני בן. אני יכול להסתובב בלי חולצה. והם אלה שעמדו שם והחליפו הערות על לזיין בן. זה מהדברים האלה שאתה אומר לעצמך אבל אף פעם לא באמת עובדים. במפתיע, באמת לא היה לי במיוחד אכפת. אני זוכרת את זה בעיקר כאנקדוטה. הביינדינג, אגב, התפרק שוב ממש מהר. מילא לא לנשום, אבל גם לא לזוז?