שרשור על דכאון - המחלה המסוכנת

[debby12]

שרשור על דכאון - המחלה המסוכנת

נתקלתי בכתבה שמראיינת אישה שהתאלמנה באפריל השנה. בעלה שסבל מדכאון במשך שנים התאבד (אחרי נסיונות התאבדות כושלים בעבר)

http://xnet.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4821997,00.html

היא מתראיינת, בין היתר, כדי "להסיר את הבושה".

לא ידעתי שיש בושה הקשורה בדבר (הוא לא גנב שום דבר מאף אחד.... הוא סבל ממחלה). אבל אם יש - אז טוב שהיא התראיינה.

מה שיותר נגע לליבי וציער אותי היא העובדה ש

1. היא סובלת מרגשי אשמה ש"אולי יכלה לעשות עוד משהו", וגם

2. העובדה שלמרות הרפואה המודרנית וכו' - לא הצליחו להציל אותו (כלומר לא הצליחו "למנוע ממנו להתאבד בהצלחה"

יצא לי בסביבתי לראות כמה מקרים מצערים כאלה. של אישה צעירה בשנות העשרים לחייה שהתאבדה, וגם של אב לילדים קטנים שהתאבד -- שניהם על רקע של דכאון. אצל האישה היו נסיונות קודמים.

וגם של אישה ש"הצליחו" לשים אותה על כדורים שמחקו לה את האישיות ואת נסיונות ההתאבדות והיא חיה אחר כך עוד 15 שנה בערך עד שמתה מוות טבעי בסביבות גיל 50 (עישנה את עצמה למוות פחות או יותר)

בעיני, יש אנשים שלא רוצים לחיות, ואין דרך להתגבר על זה

. המשפחה שלהם משלמת מחיר עצוב בכאב העצום שנגרם לה.

 

[עדיקים]

עצוב מאוד

אני חושבת שצריך להיות מטופל במצב כזה ומאמינה שבעזרת טיפול נכון יש יותר רצון לחיות.
אני דווקא חושבת שהיום לא מרגישים בושה עם דכאון אולי הדור של ההורים שלנו אבל לא הדור שלנו.
ראיתי לא מזמן כתבה לא זוכרת איפה שדיברה בחופשיות כמה שהיום זה טבעי להיות מטופל תרופתי בחרדות ודכאון. אני חושבת שהדור שלנו דווקא פחות מתבייש ופתוח יודעת לדבר בנושא.
מכירה סביבי אנשים בדכאון שמטופלים תרופתית, עוברים תקופות טובות יותר ופחות כמובן, אני לא יודעת על מחשבות אובדניות שלהם ומקווה שהן לא קיימות, לדעתי קשה לחיות כשאתה לא רוצה לחיות וגם קשה לך לטפל בעצמך כמו שצריך, אתה לא מצליח לחשוב כמו שצריך.

 

[כרמיון 1]

גם לי קפצה לעין העובדה שמדובר במבוגרים מאיתנו, מדור אחר.

זה נכון לגבי דברי האישה, שמדבריה ניכר שמאוד חרדה לאורך כל הדרך מעניין ה"סטיגמה" וכו'.
עם זאת, לגבי האדם עצמו שנמצא בדיכאון, אני כן יכולה לומר, כשאני נזכרת בדיכאון שהיה לי, שיש איזה מימד של בושה "בילט אין", שבא כחלק ממעגל השנאה העצמית והביטול העצמי שכרוכים בדיכאון. אם אדם מאמין שהוא נכשל כאדם, שהוא לא אדם כמו שאדם צריך להיות (שזה - מניסיוני ונראה לי שמניסיונם של רבים אחרים - לעתים קרובות חלק מהקטע של דיכאון), אז ממילא דבר שקשור בך יכול להיתפס על ידך כ"אות קין", גם דברים שהחברה סביבך לאו דווקא רואה באותה צורה ובאותה חומרה.

 

[debby12]

נקודה טובה שהסובלים מדכאון מתביישים "בילט אין"

מה שקפץ לי יותר זה שהיה נראה שהיא עצמה (בת הזוג שלא סובלת מדכאון) מרגישה שיש מה להתבייש.

אולי אתן צודקות שזה פשוט נובע מכך שמדובר בדור אחר.

 

[mykal]

נראה לי שיש כאן

מורכבות גדולה יותר מזו שמוצגת .
לא כל דיכאון מוביל להתאבדות אוללא לרצות לחיות.
ולא כל התאבדות נובעת מדיכאון.
בני נוער שמחליטים להתאבד, הרבה פעמים--זה מלאות את העולם בקצוות שחור לבן--
ונדמה שהשחור סוגר על אפשרות קיום,
יש דכאונות שהם סוג של "אבלות " על עולם שנעלם ולא יודעים איך ואין כח להכיל
את העולם החדש. בד"כ כשמופר במוח האיזון --הכימי--הורמונלי---
כמו אחרי לידה--אפשר בקלות(יחסית, להתאים את הכדור)לאזן בתרופות ולשכח
שהיתה בעיה.
לסביבת המתאבד תמיד יהיו רגשי אשם--למרות שלא הם אשמים--
רק שבני אדם מרגישים מחויבות כלפי סביבתם--
עצוב וקשה.

 

[כרמיון 1]

זה תיאור מפורט של מקרה מסוים

לא חושבת שהוא מתיימר לדבר על כל דיכאון שהוא (כמובן שיש מקרים שונים)

 

[mykal]

נכון,

אבל בכונה הבאתי הראות שיש מנעדים שונים,
כי אנשים עם מחשבות אובדניות -ואלה שעושים מעשה האבדותי--
לצערי, "מעתיקים"וכדאי להראות שיש אלטרנטיבות. ושצרך לתת סיכוי.

 

[debby12]

את צודקת. לא כל הסובלים מדכאון מתאבדים, ולא כל המתאבדים

עושים זאת על רקע של דכאון רפואי. גם אני מכירה עוד מקרים שאינם על רקע של דכאון (למשל בן של קולגה לשעבר שלי ניסה להתאבד מספר פעמים - הוא/היא הפכ/ה לטרנסג'נדר בשנה אחרי התיכון והי/תה מאוד מאוד אומלל/ה :- ( )

אבל אם מתמקדים בנישה של הסובלים מדכאון ברמה המובילה להתאבדות - גם אם יש תרופות שמאזנות, עובדה שעדיין יש לא מעט מתאבדים אני מניחה על רקע של חולים הבוחרים שלא לקחת אותן או להפסיק לקחת אותן (כמו בעלה המנוח של המרואיינת בכתבה). או שאולי יש כאלה שהתרופות לא עובדות עליהם.

בכל מקרה - זו מחלה איומה במיוחד בעיני

. אולי בגלל הרכיב הלא נודע שלה. במחלות פיזיולוגיות, בד"כ יודעים שזה הולך לקראת הסוף. במחלה כזו - כל יום מחדש אי אפשר לדעת מה יקרה.

ובנוסף יש בה את האלמנט המתעתע כאילו לחולה יש שליטה במצב, כי התאבדות היא צעד אקטיבי

 

[mykal]

מסכימה ומוסיפה

ראשית המשפט האחרון שלך הוא שלחולה יש הרגשה של שליטה,
הסביבה חושהת שיש לה שליטה ויכולת לשמור--וזו אשליה.
שגורמת להרבה עצב ורגשי אשם.
שנית--נכון שזו מחלה שכאילו אין עליה מספיק ידע,
אבל גם על מחלות פיזיות--יש הרה שאיןן עליהן מספיק ידע, והן גורמות לניוולו של האדם,
קשה להיות ולראות.

אבל כדי להשאר אופטימיים--יש גם הצלחות.