שרשור שאלות לפסיכולוגית הקלינית דר ציפי העצני
- פותח הנושא רוייקו
- פורסם בתאריך
על אכילה והכחשה הצגת מקרה ושאלה
ציפי שלום אהלן. ראשית, דרישת שלום ממני ומהפורום. אצלנו, כרגיל, הכל בסדר. ממשיכים לשוט על פני המים
אני רוצה, ברשותך, להעלות נושא שניראה לי איכשהו מוכר: סיפרה לי מישהי על כך שבכל פעם שהיא מזמינה את אחיה החורג אליה לשישי שבת (הוא יתום משני הוריו וחייל בודד) הוא מרוקן לה את כל המטבח, בעיקר בשעות הלילה. הוא הולך וחוזר והולך וחוזר מהמטבח לחדר, אל המחשב, אינסוף פעמים עד שהוא מחסל כמויות של אוכל ושתיה וגם במהלך הארוחות בשעות היום הוא מתיישב לאכול כיאילו לא בא אל קירבו דבר. וזה זימן לה שוב ושוב מריבות גדולות עם בן זוגה. הוא לא מוכן (בצדק) לתופעה הזו. הוא לא חייב לו דבר והגם שמדברים איתו ושואלים אותו האם זה הוא שחיסל את האוכל והשתיה הוא מכחיש בכל תוקף. היחידים שגרים שם זה הם - בני הזוג - וילדתם בת החמש. אין סיכוי שאיש אחר יאכל ויחסל את כל מה שבמקרר ובארונות. זה משהו שקשה לתאר אותו. הוא עצמו בחור סגור ומסוגר. אפשר לאמר אפילו שהתנהגותו תמהונית. הערכתי היא שמסת הגוף שלו עולה על 40 BMI לפחות. הוא אינו מגיב כשמנסים לדבר איתו. הדבר היחיד שהוא מוציא מפיו זו הכחשה נימרצת מכל וכל לכך שיש לו יד וחלק בזלילה הלילית הזו. הם גם רואים את זה שהוא קם כל הלילה. הם גם לפעמים עוצרים אותו בדרך ומבקשים שישאיר משהו. שישאיר שתיה. והוא במהלך היום יגיד שלא אכל כלום, לא שתה כלום. הוא ????? הוא לא נגע בפירור. הוא רק שתה מים מהברז. הוא לא פתח את המקרר. נאדה. אז.. אני שואל: איך עומדים בפני זה ? אני, אם זה היה תלוי בי ??? בכלל לא הייתי מזמין אותו מראש.
ציפי שלום אהלן. ראשית, דרישת שלום ממני ומהפורום. אצלנו, כרגיל, הכל בסדר. ממשיכים לשוט על פני המים
או שתזמין אותו או שלא.
זה הנתון - הבן אדם אוכל הרבה מאוד. ברור שזה בגלל מצוקה קשה, אחרת לא היה מכחיש. זה נתון כמו גובה, רוחב וריח של בן אדם. האחות לא אמורה לחנך אותו ולא אמורה לבייש אותו בשאלות שרואים שהן גורמות לו לבושה ולצער. ניסו לשאול אותו ולהניא אותו, הוא מכחיש - אז מה הטעם להציק לו? אם זה מעשי ויעיל, צריך לבקש ממנו להפסיק את ההתנהגות הזו. ואם זה לא מעשי - אז אין טעם. זה מה שיש. היא צריכה להחליט אם היא מזמינה אותו, כמו שהוא, או לא מזמינה, או מזמינה פחות. אם אפשר לשים לו גבולות ברורים באופן מעשי ויעיל - מה טוב, וזה גם יעזור לו. אבל אם אי אפשר, אז זה מה שיש. לשים לו גבולות זה להעמיד לו תנאים ברורים, בלי להתייחס בשום צורה להכחשתו. להתעלם לחלוטין מההכחשה. לא להתווכח על עובדות. אבל לפני שאדם מחליט לשים גבולות לזולתו, הוא צריך לבדוק את עצמו אם הוא מסוגל לעמוד בגבולות הללו ואם הוא מסכים לממש בפועל את תנאיו. כי אם זה לא רציני - זה לא יעבוד וזה לא נקרא לשים גבולות.
זה הנתון - הבן אדם אוכל הרבה מאוד. ברור שזה בגלל מצוקה קשה, אחרת לא היה מכחיש. זה נתון כמו גובה, רוחב וריח של בן אדם. האחות לא אמורה לחנך אותו ולא אמורה לבייש אותו בשאלות שרואים שהן גורמות לו לבושה ולצער. ניסו לשאול אותו ולהניא אותו, הוא מכחיש - אז מה הטעם להציק לו? אם זה מעשי ויעיל, צריך לבקש ממנו להפסיק את ההתנהגות הזו. ואם זה לא מעשי - אז אין טעם. זה מה שיש. היא צריכה להחליט אם היא מזמינה אותו, כמו שהוא, או לא מזמינה, או מזמינה פחות. אם אפשר לשים לו גבולות ברורים באופן מעשי ויעיל - מה טוב, וזה גם יעזור לו. אבל אם אי אפשר, אז זה מה שיש. לשים לו גבולות זה להעמיד לו תנאים ברורים, בלי להתייחס בשום צורה להכחשתו. להתעלם לחלוטין מההכחשה. לא להתווכח על עובדות. אבל לפני שאדם מחליט לשים גבולות לזולתו, הוא צריך לבדוק את עצמו אם הוא מסוגל לעמוד בגבולות הללו ואם הוא מסכים לממש בפועל את תנאיו. כי אם זה לא רציני - זה לא יעבוד וזה לא נקרא לשים גבולות.
מזכיר לי את עצמי
גם בתור ילדה בבית, שכל הזמן היתה אוכלת מה שנותנים ו"גונבת" בסתר ונשבעת שזו לא אני. פעם עשיתי ביביסיטר הייתי אולי בת 14 ואכלתי חפיסה שלמה של שוקולד מריר שהיה מיועד לעוגה של מחר. וכשהשכנה שאלה אותי איפה השוקולד בשיא התמימות שאלתי איזה שוקולד? רק היה חסר לי שאמא שלי תדע שאני אוכלת חפיסת שוקולד בביביסיטר היא לא היתה מרשה לי לעשות יותר. הוא מסכן הבחור ובזה שכל הזמן שואלים אותו רק מביכים אותו יותר (במילה עדינה). אחותו צריכה לבחור או להזמין אותו או שלא אנשים מסוג כזה לא נעלבים אלא רק מתכנסים בתוך עצמם ומלקים את עצמם על מי שהם. (אומרת זו שהיתה שם) שמחה
גם בתור ילדה בבית, שכל הזמן היתה אוכלת מה שנותנים ו"גונבת" בסתר ונשבעת שזו לא אני. פעם עשיתי ביביסיטר הייתי אולי בת 14 ואכלתי חפיסה שלמה של שוקולד מריר שהיה מיועד לעוגה של מחר. וכשהשכנה שאלה אותי איפה השוקולד בשיא התמימות שאלתי איזה שוקולד? רק היה חסר לי שאמא שלי תדע שאני אוכלת חפיסת שוקולד בביביסיטר היא לא היתה מרשה לי לעשות יותר. הוא מסכן הבחור ובזה שכל הזמן שואלים אותו רק מביכים אותו יותר (במילה עדינה). אחותו צריכה לבחור או להזמין אותו או שלא אנשים מסוג כזה לא נעלבים אלא רק מתכנסים בתוך עצמם ומלקים את עצמם על מי שהם. (אומרת זו שהיתה שם) שמחה
דר ציפי העצני
New member
בהצגת המקרה הנ"ל יש 2 נושאים שונים
1. הבעיה של הבחור 2. תגובת הסביבה אל הבעיה 1. קשה מאד לתת אבחנה מדוייקת לבחור, אך ברור מאד שהוא במצוקה ומבטא זאת האכילה לא ריבונית. מה שקשה לדעת זה עד כמה הוא בעצמו מודע לאכילה זו. ישנם אנשים שהולכים ואוכלים מחוסר הכרה מוחלטת. במקרים קשים הם אף סובלים מתולעים כי אוכלים מתוך האשפה. חריג אך קיים. הפרעת אכילה לילית היא הפרעה שכוללת מרכיבים רגשיים, מרכיבים של שינה ומרכיבים של הפרעת אכילה. לא אכנס לתיאור מפורט, אך אני מאד מסכימה עם הרבה מהתגובות. אנשים כאלו ייסתגרו ויכחישו יותר כשהם חשים עצמם מותקפים או מבויישים. היה מצויין אם משיהו שיש לו קשר אנושי וקרוב יוכל לפנות אליו בצורה מכובדת ולדבר איתו על האפשרות לפנות לטיפול. אין זה אומר שהוא בשךל לכך, אך ניתן לזרוע את הרעיון בראש ולהניח לו לעשות קצת עבודה עם זה. במקרה הגרוע- הוא לא יפנה. במקרה הטוב, יימאס עליו הסבל ומתישהו הוא עשוי לפנות לטיפול. בוודאי שהשאלות החוזרות והמביכות של בילוש אחר הגנב מיותרות ואף מזיקות. מסכימה מאד עם תגובות החברים. מכאן , אנחנו מגיעים למרכיב השני של המקרה- 2. תגובת הסביבה לבחור, ובייחוד האחות שהיא זו שקיבלה על עצמה להזמין ולארח את הבחור- התסכול והעצבים הם תגובות רגשיות שנותנות לה ולבעלה מידע חשוב אודות בעיה שדורשת התייחסות רצינית. לדעתי, הזוג הזה ניצב בפני החלטות. עד כמה הם מעוניינים לפתוח את ביתם לבחור. אין כאן דיכוטומיה של כן/לא להזמין אבל אולי כדאי שיבדקו עם עצמם את המינון שהם יכולים לשאת תקציבית ורגשית. ברגע, שאדם מזמין את זולתו לביתו, יש לו אחריות להאכיל ולארח בכבוד את מי שהזמין. ובמקרה זה, זוהי החלטה תקציבית ורגשית. כמה משאבים יש. מה הם מוכנים ויכולים לעשות. להזמין מישהו מתוך רחמים ואח"כ להשפיל אותו (בעיני) מזיק יותר מאשר מועיל. יש להם הזכות ואף האחריות לדאוג לעצמם ולהחליט על סידור שניתן לחיות איתו בשלום ואני ממליצה לחשוב על זה בצורה כנה ומעמיקה מראש ולא בדיעבד אחרי שנגרם נזק לשני הצדדים והכי חשוב- לקשר ביניהם.
1. הבעיה של הבחור 2. תגובת הסביבה אל הבעיה 1. קשה מאד לתת אבחנה מדוייקת לבחור, אך ברור מאד שהוא במצוקה ומבטא זאת האכילה לא ריבונית. מה שקשה לדעת זה עד כמה הוא בעצמו מודע לאכילה זו. ישנם אנשים שהולכים ואוכלים מחוסר הכרה מוחלטת. במקרים קשים הם אף סובלים מתולעים כי אוכלים מתוך האשפה. חריג אך קיים. הפרעת אכילה לילית היא הפרעה שכוללת מרכיבים רגשיים, מרכיבים של שינה ומרכיבים של הפרעת אכילה. לא אכנס לתיאור מפורט, אך אני מאד מסכימה עם הרבה מהתגובות. אנשים כאלו ייסתגרו ויכחישו יותר כשהם חשים עצמם מותקפים או מבויישים. היה מצויין אם משיהו שיש לו קשר אנושי וקרוב יוכל לפנות אליו בצורה מכובדת ולדבר איתו על האפשרות לפנות לטיפול. אין זה אומר שהוא בשךל לכך, אך ניתן לזרוע את הרעיון בראש ולהניח לו לעשות קצת עבודה עם זה. במקרה הגרוע- הוא לא יפנה. במקרה הטוב, יימאס עליו הסבל ומתישהו הוא עשוי לפנות לטיפול. בוודאי שהשאלות החוזרות והמביכות של בילוש אחר הגנב מיותרות ואף מזיקות. מסכימה מאד עם תגובות החברים. מכאן , אנחנו מגיעים למרכיב השני של המקרה- 2. תגובת הסביבה לבחור, ובייחוד האחות שהיא זו שקיבלה על עצמה להזמין ולארח את הבחור- התסכול והעצבים הם תגובות רגשיות שנותנות לה ולבעלה מידע חשוב אודות בעיה שדורשת התייחסות רצינית. לדעתי, הזוג הזה ניצב בפני החלטות. עד כמה הם מעוניינים לפתוח את ביתם לבחור. אין כאן דיכוטומיה של כן/לא להזמין אבל אולי כדאי שיבדקו עם עצמם את המינון שהם יכולים לשאת תקציבית ורגשית. ברגע, שאדם מזמין את זולתו לביתו, יש לו אחריות להאכיל ולארח בכבוד את מי שהזמין. ובמקרה זה, זוהי החלטה תקציבית ורגשית. כמה משאבים יש. מה הם מוכנים ויכולים לעשות. להזמין מישהו מתוך רחמים ואח"כ להשפיל אותו (בעיני) מזיק יותר מאשר מועיל. יש להם הזכות ואף האחריות לדאוג לעצמם ולהחליט על סידור שניתן לחיות איתו בשלום ואני ממליצה לחשוב על זה בצורה כנה ומעמיקה מראש ולא בדיעבד אחרי שנגרם נזק לשני הצדדים והכי חשוב- לקשר ביניהם.
מחכה שהחלום יתגשם
New member
../images/Emo45.gifמסכימה
התמודדות עם סביבה לא מרוצה
לד"ר העצני שלום רב, נותחתי (טבעת) בתחילת מאי השנה . עד היום רזיתי כ 12 ק"ג , אומנם רוב הק"ג נשרו בחודש הראשון ולאחרונה יש עצירה מסויימת אבל אני מרוצה מהקצב ומודעת לכך שמדובר בתהליך ארוך ולאו דווקא רציף . פרט לבני משפחתי הקרובה אמא אבא ילדים וחבר קרוב לא סיפרתי לאף אחד על הניתוח מסיבות רבות , אולם העיקרית שבהן היא חוסר הרצון להיות תחת זכוכית מגדלת בכל מה שקשור לקצב ההרזיה למה שאני אוכלת או לא . קרובים וחברים לעבודה יודעים שאני בדיאטה ואף מחמיאים לי על הירידה . הבעיה היא עם הורי ( אמא בעיקר ) היא לא מרוצה מקצב הירידה , היא לא מרוצה מקצב הסגירות שלי , ודואגת להבהיר לי את עמדתה כמעט בכל הזדמנות . אני ממש מתוסכלת , אני משקיעה מאמצים רבים לרזות - לא מיהרתי לסגור ואני רוצה לעבור את התהליך בצורה שפוייה ללא הקאות, התיבשויות וגם עם הכי מעט נזקי עור רפוי לכן שומרת על קצב ירידה מתון ולא מהיר מידי , משלבת ספורט ופעילות גופנית דברים שמעולם לא הצלחתי להתמיד בהם . היא מודעת למאמצים אבל למרות הכל אינה מרוצה ... שאלתי היא כיצד להסביר לה שאני מרוצה !!! והכי חשוב האם יש דרך להתעלם בלי לפגוע בה !?! היא יקרה לי מאוד אבל הביקורת הזאת זה הדבר שחששתי ממנו ולכן לא שיתפתי את כולם .
לד"ר העצני שלום רב, נותחתי (טבעת) בתחילת מאי השנה . עד היום רזיתי כ 12 ק"ג , אומנם רוב הק"ג נשרו בחודש הראשון ולאחרונה יש עצירה מסויימת אבל אני מרוצה מהקצב ומודעת לכך שמדובר בתהליך ארוך ולאו דווקא רציף . פרט לבני משפחתי הקרובה אמא אבא ילדים וחבר קרוב לא סיפרתי לאף אחד על הניתוח מסיבות רבות , אולם העיקרית שבהן היא חוסר הרצון להיות תחת זכוכית מגדלת בכל מה שקשור לקצב ההרזיה למה שאני אוכלת או לא . קרובים וחברים לעבודה יודעים שאני בדיאטה ואף מחמיאים לי על הירידה . הבעיה היא עם הורי ( אמא בעיקר ) היא לא מרוצה מקצב הירידה , היא לא מרוצה מקצב הסגירות שלי , ודואגת להבהיר לי את עמדתה כמעט בכל הזדמנות . אני ממש מתוסכלת , אני משקיעה מאמצים רבים לרזות - לא מיהרתי לסגור ואני רוצה לעבור את התהליך בצורה שפוייה ללא הקאות, התיבשויות וגם עם הכי מעט נזקי עור רפוי לכן שומרת על קצב ירידה מתון ולא מהיר מידי , משלבת ספורט ופעילות גופנית דברים שמעולם לא הצלחתי להתמיד בהם . היא מודעת למאמצים אבל למרות הכל אינה מרוצה ... שאלתי היא כיצד להסביר לה שאני מרוצה !!! והכי חשוב האם יש דרך להתעלם בלי לפגוע בה !?! היא יקרה לי מאוד אבל הביקורת הזאת זה הדבר שחששתי ממנו ולכן לא שיתפתי את כולם .
רונה גימל 1
New member
אורית היקרה, תרשי לי גם לענות.
כולנו היינו בסרט הזה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! צריכים לאסוף את כל האמהות ואת כל בני המשפחה הלא מרוצים מקצב הירידה, כל האנשים שחשבו שירדימו אותנו שמנים ונצא לחדר ההתאוששות עם גיזרה של דוגמנים, נאסוף אותם לאודיטוריום גדול, או שמא לאיצטדיון, ונארגן אותם לקבוצת תמיכה של ה"לא-מרוצים מקצב הירידה". וניקח מישהו מקצועי שיסביר להם שאנחנו, כן, אנחנו, צריכים להיות מרוצים, שאנחנו צריכים להמשיך לחיות ככה עד מאה ועשרים, ושבכלל לא חשוב אם הם יהיו או לא יהיו מרוצים. ואחרי שיבינו ויפסיקו להציק, נבין טוב יותר למה סיפרנו לקומץ אנשים ולא לכל העולם ואשתו. (והקומץ הזה עוד מציק לנו.)
כולנו היינו בסרט הזה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! צריכים לאסוף את כל האמהות ואת כל בני המשפחה הלא מרוצים מקצב הירידה, כל האנשים שחשבו שירדימו אותנו שמנים ונצא לחדר ההתאוששות עם גיזרה של דוגמנים, נאסוף אותם לאודיטוריום גדול, או שמא לאיצטדיון, ונארגן אותם לקבוצת תמיכה של ה"לא-מרוצים מקצב הירידה". וניקח מישהו מקצועי שיסביר להם שאנחנו, כן, אנחנו, צריכים להיות מרוצים, שאנחנו צריכים להמשיך לחיות ככה עד מאה ועשרים, ושבכלל לא חשוב אם הם יהיו או לא יהיו מרוצים. ואחרי שיבינו ויפסיקו להציק, נבין טוב יותר למה סיפרנו לקומץ אנשים ולא לכל העולם ואשתו. (והקומץ הזה עוד מציק לנו.)
גם אני רוצה לענות
חלק מהתהליך שלנו הוא התמודדות עם הסביבה. צריך לחלק את הסביבה לכמה סוגים, בני הבית הקרובים לנו ,משפחה מורחבת וחברים. מראש בחרת לא לשתף את הסביבה המורחבת כדי לא להיות בזכוכית מגדלת ובסוף האתגר הגדול בא לך מהבית. את יכולה לבחור או ל"העמיד" את אמא שלך במקום ולהסביר לה שזה מה יש ושאם היא רוצה להיות חלק מהתהליך היא חייבת לשמור את ההערות שלה לעצמה כי בשבילך הכי פחות נכון להיות בסביבה לוחצת, השאלה היא אם את שם? להתעמת עם העולם זה סיפור אחד ולהתעמת עם אמא זה סיפור אחר כי בטוח שהיא אומרת הכל באהבה והיא מן הסתם מרשה לעצמה להגיד יותר ממישהו אחר בחייך. אם את נמצאת עדיין בשלב המרצה את עוד תשמעי אותה הרבה, לפעמים תבכי לפעמים תצחקי אבל עדיין תמיד יהיה לך איזשהו כאב בפנים על מה שהיא חושבת. יקירתי, תלמדי לשחרר או שתבחרי להתעלם ממה שהיא אומרת או שפשוט תמשיכי להקשיב לה ולבוא לשתף אותנו או שתהיה הכי אסרטיבית ותגידי מה שכתבתי לך למעלה. בשורה התחתונה מי שצריכה להיות מרוצה מהתהליך והיא בעצם מרוצה זו את, מה שאמא שלך מרגישה זה שלה זה לא שלך היא תצטרך ללמוד להתמודד עם האכזבה שלה מהתהליך שלך ואת תצטרכי ללמוד להתמודד עם התהליך שלך ולשחרר את דעתה של אמא שלך. זה לא פשוט, זה תהליך אבל אפשר להגיע אליו.
שמחה
חלק מהתהליך שלנו הוא התמודדות עם הסביבה. צריך לחלק את הסביבה לכמה סוגים, בני הבית הקרובים לנו ,משפחה מורחבת וחברים. מראש בחרת לא לשתף את הסביבה המורחבת כדי לא להיות בזכוכית מגדלת ובסוף האתגר הגדול בא לך מהבית. את יכולה לבחור או ל"העמיד" את אמא שלך במקום ולהסביר לה שזה מה יש ושאם היא רוצה להיות חלק מהתהליך היא חייבת לשמור את ההערות שלה לעצמה כי בשבילך הכי פחות נכון להיות בסביבה לוחצת, השאלה היא אם את שם? להתעמת עם העולם זה סיפור אחד ולהתעמת עם אמא זה סיפור אחר כי בטוח שהיא אומרת הכל באהבה והיא מן הסתם מרשה לעצמה להגיד יותר ממישהו אחר בחייך. אם את נמצאת עדיין בשלב המרצה את עוד תשמעי אותה הרבה, לפעמים תבכי לפעמים תצחקי אבל עדיין תמיד יהיה לך איזשהו כאב בפנים על מה שהיא חושבת. יקירתי, תלמדי לשחרר או שתבחרי להתעלם ממה שהיא אומרת או שפשוט תמשיכי להקשיב לה ולבוא לשתף אותנו או שתהיה הכי אסרטיבית ותגידי מה שכתבתי לך למעלה. בשורה התחתונה מי שצריכה להיות מרוצה מהתהליך והיא בעצם מרוצה זו את, מה שאמא שלך מרגישה זה שלה זה לא שלך היא תצטרך ללמוד להתמודד עם האכזבה שלה מהתהליך שלך ואת תצטרכי ללמוד להתמודד עם התהליך שלך ולשחרר את דעתה של אמא שלך. זה לא פשוט, זה תהליך אבל אפשר להגיע אליו.
לקח לי שנים עד שהשתחררתי מהביקורות
שקלתי מעל 140 קילו אבל אף אחד בסביבתי לא העז להגיד מילה אפילו. אכלתי מה שרציתי וכמה שרציתי ופשוט היה לי טוב שסוף סוף עזבו אותי לנפשי. לקח לי עוד כמה שנים לעכל שאני לא רוצה לחיות ככה. שבוע אחרי שנרשמתי לשומרי משקל אמא שלי נפטרה בפתאומיות. בלי קשר למוות שלה, אז התחיל תהליך ארוך שבו ירדתי המון במשקל. היום כשאחותי במצב שלי אז אני מבינה כמה כאב לאמא שלי לראות אותי ככה מבלי יכולת להעיר ואני רואה את האור בעיניים של אבא שלי כל פעם שהוא רואה אותי רזה יותר. כשאני ליד הקבר אני תמיד עומדת זקופה ואומרת לה: "אמא תראי". (ומפסיקה פה כרגע כי אני מתחילה לבכות בעבודה וזה לא לעניין)
שקלתי מעל 140 קילו אבל אף אחד בסביבתי לא העז להגיד מילה אפילו. אכלתי מה שרציתי וכמה שרציתי ופשוט היה לי טוב שסוף סוף עזבו אותי לנפשי. לקח לי עוד כמה שנים לעכל שאני לא רוצה לחיות ככה. שבוע אחרי שנרשמתי לשומרי משקל אמא שלי נפטרה בפתאומיות. בלי קשר למוות שלה, אז התחיל תהליך ארוך שבו ירדתי המון במשקל. היום כשאחותי במצב שלי אז אני מבינה כמה כאב לאמא שלי לראות אותי ככה מבלי יכולת להעיר ואני רואה את האור בעיניים של אבא שלי כל פעם שהוא רואה אותי רזה יותר. כשאני ליד הקבר אני תמיד עומדת זקופה ואומרת לה: "אמא תראי". (ומפסיקה פה כרגע כי אני מתחילה לבכות בעבודה וזה לא לעניין)
תודה
היא היתה מאוד גאה גם כשהיתה בחיים מסתבר... רק אחרי שנפטרה הסתבר לי שכל האנשים בעבודה שלה הכירו אותי יותר טוב ממה שהכרתי את עצמי ושהיא דיברה עלי בלי הפסקה בכל הזדמנות בחזה נפוח. הבעיה היחידה שהעיבה על הכל תמיד היה המשקל, אני לא חושבת שיש מסגרת בעולם כולו שלא קיבלתי בה תמיכה וליווי מגיל צעיר, ההורים שלי באמת ניסו את הכל בצורה הכי תומכת. אבל כמו לכולם פה יש לי ארסנל סיפורים לא מבייש של משפטים והתנהגויות פוגעניים שסבלתי במשך השנים, גם מההורים. עם אחותי אני מקווה שאצליח יותר טוב ממה שאמא שלי הצליחה איתי (יש בינינו פער שנים), בינתיים לא כ"כ הולך לי אבל אולי כשאסיים את הירידה יהיה לי יותר כח ביד. בינתיים הדאגה היחידה שלה זה שאנחנו טסות לשבועיים טיול בחגים ושאני לא אסגור את השמינית בחזרה כדי שנאכל כמו שצריך כי מאז הניתוח לא כיף לה לאכול איתי. אם כי היא מאוד תומכת ומעודדת ולא מסיתה אותי לאכילה ככל יכולתה. שמתי לב שלא סיימתי את הפואנטה הקודמת - רציתי להגיד שעניין קבלת הביקורות הוא של השמן בלבד. ברגע שהוא ימצא את האסרטיביות להבהיר לאלה שמסביבו שזה עניין שלו ובעיה שלו ושהוא לא רוצה לשמוע ביקורות - זה ייפסק. שום דבר אחר לא יעזור מנסיוני, רק אסרטיביות ועמידה על שלך. אני עשיתי הכנה מאוד טובה לכל מי שמסביבי וכולם ידעו שבחצי שנה רהאשונה אני לא ארד במשקל כי צריך לנפח את הטבעת ומאז הניתוח קיבלתי עידוד מלא, גם כשהיה נדמה כאילו אני כבר לא ארד בחיים במשקל.
היא היתה מאוד גאה גם כשהיתה בחיים מסתבר... רק אחרי שנפטרה הסתבר לי שכל האנשים בעבודה שלה הכירו אותי יותר טוב ממה שהכרתי את עצמי ושהיא דיברה עלי בלי הפסקה בכל הזדמנות בחזה נפוח. הבעיה היחידה שהעיבה על הכל תמיד היה המשקל, אני לא חושבת שיש מסגרת בעולם כולו שלא קיבלתי בה תמיכה וליווי מגיל צעיר, ההורים שלי באמת ניסו את הכל בצורה הכי תומכת. אבל כמו לכולם פה יש לי ארסנל סיפורים לא מבייש של משפטים והתנהגויות פוגעניים שסבלתי במשך השנים, גם מההורים. עם אחותי אני מקווה שאצליח יותר טוב ממה שאמא שלי הצליחה איתי (יש בינינו פער שנים), בינתיים לא כ"כ הולך לי אבל אולי כשאסיים את הירידה יהיה לי יותר כח ביד. בינתיים הדאגה היחידה שלה זה שאנחנו טסות לשבועיים טיול בחגים ושאני לא אסגור את השמינית בחזרה כדי שנאכל כמו שצריך כי מאז הניתוח לא כיף לה לאכול איתי. אם כי היא מאוד תומכת ומעודדת ולא מסיתה אותי לאכילה ככל יכולתה. שמתי לב שלא סיימתי את הפואנטה הקודמת - רציתי להגיד שעניין קבלת הביקורות הוא של השמן בלבד. ברגע שהוא ימצא את האסרטיביות להבהיר לאלה שמסביבו שזה עניין שלו ובעיה שלו ושהוא לא רוצה לשמוע ביקורות - זה ייפסק. שום דבר אחר לא יעזור מנסיוני, רק אסרטיביות ועמידה על שלך. אני עשיתי הכנה מאוד טובה לכל מי שמסביבי וכולם ידעו שבחצי שנה רהאשונה אני לא ארד במשקל כי צריך לנפח את הטבעת ומאז הניתוח קיבלתי עידוד מלא, גם כשהיה נדמה כאילו אני כבר לא ארד בחיים במשקל.
ריגשת אותי.. ובקשר לאחותך
יש לך כבר עכשיו כוח ביד עם כל ק"ג שאת יורדת. תאמיני לי (ואני מכירה את זה מקרובי המשפחה שלי שחלקם כבר מנותחים ולחלקם אני עוזרת בדרך) שאין פרסומת טובה יותר מהראייה אותך באופן מעשי. אני בטוחה שאחותך משקיפה מהצד ויום יבוא, היא תקבל את האומץ ותיגש אלייך בעצמה לבקש ממך לעזור לה. אני עושה את אותו דבר עם אחי הקטן. אבא שלי ביקש ממני לקחת אותו כפרוייקט וסירבתי. ליויתי אותו לסדנת דיאטה, הוא רואה אותי, עושה איתי הליכות לפעמים וכשהוא בישיבה הוא עושה ריצות והולך למכון כושר בישיבה. הסיפור שלך מזכיר לי את היחסים שלי עם סבתא שלי, שלא חסכה ממני הערות לגבי המשקל. היא תמיד העירה על זה בכל פעם שראתה אותי "עלית במשקל" או "ירדת במשקל". את הניתוח עברתי אחרי שהיא נפטרה. שבוע לפני הניתוח הייתה אזכרה לסבא שלי. נעמדתי מול שני הקברים וביקשתי שישמרו עליי. מדי פעם אני חושבת לעצמי מה היא הייתה אומרת אם היא הייתה רואה אותי 50 ק"ג פחות.
יש לך כבר עכשיו כוח ביד עם כל ק"ג שאת יורדת. תאמיני לי (ואני מכירה את זה מקרובי המשפחה שלי שחלקם כבר מנותחים ולחלקם אני עוזרת בדרך) שאין פרסומת טובה יותר מהראייה אותך באופן מעשי. אני בטוחה שאחותך משקיפה מהצד ויום יבוא, היא תקבל את האומץ ותיגש אלייך בעצמה לבקש ממך לעזור לה. אני עושה את אותו דבר עם אחי הקטן. אבא שלי ביקש ממני לקחת אותו כפרוייקט וסירבתי. ליויתי אותו לסדנת דיאטה, הוא רואה אותי, עושה איתי הליכות לפעמים וכשהוא בישיבה הוא עושה ריצות והולך למכון כושר בישיבה. הסיפור שלך מזכיר לי את היחסים שלי עם סבתא שלי, שלא חסכה ממני הערות לגבי המשקל. היא תמיד העירה על זה בכל פעם שראתה אותי "עלית במשקל" או "ירדת במשקל". את הניתוח עברתי אחרי שהיא נפטרה. שבוע לפני הניתוח הייתה אזכרה לסבא שלי. נעמדתי מול שני הקברים וביקשתי שישמרו עליי. מדי פעם אני חושבת לעצמי מה היא הייתה אומרת אם היא הייתה רואה אותי 50 ק"ג פחות.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.