שלום לאמא של שיר
אני יודעת שיהיו כאלה שיחלקו עלי, אבל אם לוקחים בחשבון רק את שיקולי טובת הילד (ולא שיקולים כלכליים למשל, שהם בהחלט כבדי משקל לעיתים), אז בעיני יש עדיפות ברורה לטיפול פרטני "אחד על אחד" (כלומר, מציאת מטפלת אחרת). אנסה להסביר - בשנה הראשונה לחיים (ולדעתי גם בחודשים הראשונים של שנת החיים השניה) הילד מבסס, דרך דפוסי הטיפול בו והאינטראקציה שלו עם אחרים משמעותיים, את האופן שבו תופש את העולם. טיפול פרטני (של אמא או של מטפלת) מתכוונן לצרכיו של הילד ולא מנסה לכפות עליו סדר יום שרירותי (של אכילה, שינה וכו'), רק כי ככה זה מתאים לכולם. באמצעות זאת, יכול הילד לבנות עמדה של אמון מול הסביבה ולחוש בטוח. הדבר נכון לדעתי לגבי כל ילד, אם כי יש ילדים אשר יכולים "לשרוד" ולהסתדר גם במסגרת של פעוטון ולהצליח לפתח את אותה עמדה. מדברייך עולה כי את חשה שבנך כן זקוק להתכווננות הסביבה אליו וכי טיפול שכזה יכול לסייע לו להרגיש בטוח ומוגן. לגבי היות המטפלת "מקדמת מבחינה התפתחותית" - התחושה של להיות מוגן ובטוח ובעמדה של אמון מול העולם היא תנאי מחייב והכרחי ללמידה ולהתפתחות. המטפלת לא צריכה "לקדם את הילד" בהכרח, מספיק שתתן לו את התנאים הרגשיים (וכמובן את הגירויים הפיזיים המתאימים) וההתפתחות כבר תבוא לבד. גם הטענה הנפוצה ש"הילד זקוק לחברת ילדים אחרים" אינה מקובלת עלי בגיל הזה. ילדים מתחילים לפתח משחק עם ילדים אחרים לא לפני גיל שנתיים. את הצורך של הילד להיחשף לתינוקות נוספים ניתן למלא ע"י חצי שעה יומית בגן המשחקים עם מטפלות וילדים אחרים. לגבי טיפולי פיזיותרפיה, אני לא רואה קשר בינם ובין הדילמה. ניתן לקחת את הילד לטיפול גם אם נמצא עם מטפלת וגם אם נמצא בפעוטון. לסיכום, לדעתי עדיפה האופציה של מטפלת אחרת (עם כל הקושי בהתחלת החיפוש מחדש בשלב כזה). בגיל שנה וחצי תעשו הערכה חוזרת של מצב הילד ואז תחליטו. בהצלחה! שרית.
