שאני לא אצטרף?
קשה לי לבחור תמונה מתאימה, ומסתירה כמיטב המסורת שלי איך אפשר לוותר על שוויץ של ילדה יפה עם זר ביכורים על הראש? או תמונה מרגשת של הילדה מסתכלת על החיות שהועלו לבמה בטקס הביכורים ולא רוצה לעזוב את העגל. אבל אם באמת לבחור תמונה אופיינית, אז זו התמונה הזו, שמעידה על כמה היא פרא אדם... אין לה פחד, והפחד שלי לא מספיק זריז בשביל לעצור אותה
היא מטפסת על כל סולם אפשרי, גם אם מדובר על סולם חבלים בגן השעשועים (שועים בשפתה) מתגלצ'ת בכל מגלשה אפשרית, (גלש בשפתה) הלוך וחזור - זאת אומרת עולה מלמטה, אבל גם עולה על המתקנים מכל הכיוונים הקיימים,... ועכשיו מחדשת לי עשיית "מתח" בכל הזדמנות. ואני... שיו איזה לחץ. מצד אחד היא, מצד שני אחותה, שבמקרה הטוב ישנה בעגלה, במקרה הפחות טוב, בוכה בעגלה... ןאז אני לוקחת אותה במנשא, ורצה אחרי הקינמון מסולם אחד למשנהו... ומחכה לרגע שהקינמון תרצה לחזור לנדנדה. וגם כשהיא רצה ומשתוללת, וגם כשלא - היא לא סוגרת את הפה לרגע. היא כבר אומרת משפטים שלמים עם כוונה מלאה, למרות שאני לא תמיד מבינה אותה. השבוע היא שיתפה אותי, בזמן שחיתלתי את אחותה, בזה שאני אמא שלה, וגם אמא של אחותה... היא אומרת עלי - 'אמא לי'. לא למות מזה? כשהיא רוצה לשמח את עצמה היא שרה את 'אין אין גיגה בלי עוגה איפו (פ' מודגש) איפו איפו עוגה' וכשהיא רוצה לישון היא שרה 'נומי נומי אבא בודה' ועדיין לפעמים כשהיא קוראת 'אמא' אני מסתכלת הצידה לראות מי אמורה להגיע ולהענות לקריאתה... ונפעמת לגלות שזו אני. טוב, אלמלא היו כלים בכיור הייתי ממשיכה עוד ועוד...