אלומת האור
New member
שרשור תודות
כי אני חייבת.
שנסעתי הבוקר עם המדריכה השנויה במחלוקת שלי ותליתי מלא מודעות במכללה הקרובה לביתי.
שהתקלחפפתי בבוקר, אפילו שזה אמר לתת למדריכה לשבת ולחכות לי כי לא התעוררתי בזמן.
שהיה לי ברור במהלך הפגישה שלא נותרו לנו עוד הרבה פגישות אם בכלל, וברור לי מה שצריך לעשות, למרות שאני מרגישה עם זה רע מאוד.
שמחר תבוא העו"סית ואולי סוף סוף אלך לעבודה המוגנת אם ארגיש טוב.
שיש משאפים שקצת מקלים על הנשימה.
שהערב תבוא מישהי שמתעניינת בדירה
.
שהחדר שלי מקסים ונעים.
שהוצאתי מהמחסן את איגלו הקטיפה שקניתי לנינה בחורף שעבר, והיא מתפנקת ומתכרבלת ומצטנפת בתוכו וזה מצחיק אותי נורא ומחמם לי את הלב. קטנה.
שהשלמתי עם ש' (זו שאני משלימה איתה בכל פעם שמישהו מת).
שקניתי מלא דברים להכין מהם מרק. עכשיו צריכה רק כוח להכין אותו...
שהשבוע יש לי את אורלי. אני זקוקה לה כל כך! לפחות היא, אם לא איילה
.
שהגעתי לשלב 133 בקנדי קראש. כן, זו לא טעות! התחלתי לשחק בזה רק לפני שלושה שבועות, כשבשבועיים הראשונים לא נעזרתי בחברים בשביל "חיים" בכלל - לא ידעתי שאפשר!!! אני נהנית מזה מאוד (מה נהנית, מכורה).
תודה שיש חומרים מאלחשים חוקיים (שהורגים אותי תוך כדי שימוש) כדי לא להרגיש, כי הרגש עוצמתי כל כך וכואב כל כך שאי אפשר, פשוט לא יכולה.
על השח"ע שדואג לי.
שיש לי נטייה די להתחבב על הבריות כרושם ראשוני (או שמיד לא סובלים אותי, אבל זה בדרך כלל לטובה).
שכמעט היה לי התקף כלשהו ובסוף לא היה.
שנחמד ונעים לי שמעתיקים את מנהג התודות שלי (שגם אני לא המצאתי בו את הגלגל) למקומות אחרים. סוג של פלגיאט, אבל כזה שמשמח אותי. רק אהבה תביא אהבה, תמיד אמרתי.
על רכזת התעסוקה המקסימה שלי שתמיד מתעניינת בשלומי.
שעוד מעט מתחילים הלימודים
.
שעוד מעט ייגמר פסטיבל הבחירות לרשויות המקומיות ובני נוער יפסיקו להציק לי בסקרים וברחוב עם הפליירים המטומטמים שלהם. אני ממש לא מתכוונת להצביע, לא מכירה אף אחד מהמועמדים, כולם אותו דרעק. אה, כן, וסוף סוף אח שלי יהיה ראש העיר (לא בעיר שלי) והוא יבוא על סיפוקו בשלום.
שאחותי מתעניינת בי, למרות שאני לא כל כך יכולה לדבר.
שאני אינטיליגנטית למדיי וכשאני לא בהתקף חרדה או כעס אני מסוגלת לתקשר ולבטא את עצמי בצורה טובה.
שמלא אנשים נותנים לי "חיים" ו"כרטיסי מעבר" בקנדי קראש. טוב שיש חברים, גם אם הם רק בפייסבוק
שאני נסה על נפשי ונזהרת כמיטב יכולתי ממי וממה שעושה לי רע (לגבי ה"מה" יש לי עוד הרבה עבודה. גם לגבי ה"מי", אבל פחות).
שאני משתדלת לא לחוש אשמה עד כמה שהדבר אפשרי.
שאוהבים אותי גם בהוצאה לאור ואני בטוחה שהם מבשלים איזו הגהה או לפחות לקטורה בשבילי.
על מזג האוויר הקריר והנעים, ועל כך שלא ממש קר ולא ממש חם.
על הפורום המקסים והתומך הזה.
על כמה שאני אוהבת מוזיקה ועד כמה שהיא מצילה אותי.
על תכניות מעניינות בטלוויזיה.
על מלא סרטים לצפייה ישירה. ממליצה בחום על הסרט "הבלון השחור" בוואלה סרטים. סרט נוגע ללב ומשחק מצוין של כל השחקנים.
על כישרון הכתיבה שלי ועל כך שהטקסטים שלי כותבים את עצמם דרכי (כמו שטורי איימוס תמיד אומרת שהשירים שלה נכתבים ומבוצעים עצמאית דרכה). לא יודעת מה הייתי עושה בלי מתנת הכתיבה שלי, שהיא הדרך העיקרית שבה אני מבטאת את המצוקות שלי.
על ההבנה של ההבדל בין ענווה לבין גאווה: כתבתי בשרשור הזה דברים שעלולים להיחשב כהתנשאות/גאווה והם לא. ענווה היא להכיר בייתרונות שלך כמו גם בחסרונות שלך ולהבין שאתה לא מעל ולא מתחת לאחרים, ולהכיר בכישרונותיך זה לא התנשאות. כמו שאמר נלסון מנדלה: איזו זכות יש לך לא לצמוח? איזו זכות יש לך לא להכיר בכישרונות שלך ולהשתמש במתנות שהאל נתן לך? לא להכיר בזה זה בעצם כמו להתבייש בזה ואין לי מה להתבייש בכך שאני אני, כי זה מה יש ועם זה ננצח. אני בדיוק כמו שאלוהים רצה שאהיה, ואני רוצה להשתפר כל הזמן. אי אפשר להשתפר אם אני לא מכירת תודה על מה שיש כבר עכשיו.
כי אני חייבת.
