זן ואומנות החזקת החיים
אני מוצאת את עצמי לפעמים במירוץ מטורף שלעיתים קרובות אני נעצרת ותוהה איך עף השבוע. ילדות, חוגים, בית ספר - הכנת שיעורים, גן, הסעות, חברים, עבודה במשרה מלאה, תחזוקת בית, תחזוקת בעל, הורים מבוגרים מדי, ילדים צעירים מדי, ילדים עם קשיים חברתיים שצריך להסיע, להכיל, להביא חברים לתווך אחרת אחת תישאר אצלנו בבית עד גיל 40...
בעל שעובד בשעות מטורפות יותר ממני (כמעט שמונה בערב והוא רק התחיל את היום). אני מתה להכניס התעמלות, בהייה בטלוויזיה - כלום. פעם היו סופישבוע רגועים שהשתרעו מאופק לאופק וכללו שנ"צ, שלל עיתונים, המון זוגיות והמון מנוחה. היום כל סופשבוע אני עושה משהו עם הילדות: פיקניק עם חברים, טיולים עם חברים, יציאות משותפות. העיקר שיוציאו מרץ... השהות הזאת עם מבוגרים נותנת לי קצת פורקן ומאפשרת הוצאת קיטור. אני בוכה המון. זה עוזר לי בתקופות מאוד לחוצות שאני פשוט בוכה את נשמתי - גם זה עוזר במשהו. יציאה עם חברות נותנת לי המון אנרגיה אז אני מכריחה את עצמי גם שאני מתה לישון לצאת פעם בשבועיים. מתה לצאת עם הבעל אבל בשנים הקרובות לצאת בספונטניות לקפה, או קולנוע לא יקרה.