שתיים. (סיפור לתחרות)
שעה ארוכה הביטה בהשתקפותה במראה מכל זווית אפשרית, כל צלקת היתה במקומה, כל נקודת חן, כל קמט שביקשה להשאיר. "ד"ר שכטר את פשוט מושלמת…" לחשה האשה לעצמה. תחבושת דקה עדיין עיטרה את ראשה הקרח כמו כתר לבן , נותרו עוד שעתיים לאיחוי מלא והיה עליה להמתין להשתלת השיער. היא הביטה מבעד לחלון חדרה. בחוץ אביב. ציפורים שרו על ענפי העץ בחצר הקליניקה בה בילתה כבר שבועיים מאז שהחליטה לבצע את החילופין. היא תהתה אילו ציפורים הן המשובטות… אחרי כן, החליטה לבחון את יכולת הריקוד שלה, רגליה נענו לפקודות כמו פעם והיא סבבה בחדר הקטן וזימזמה לעצמה שיר ישן "ככה זה כשיש שניים….נה נה נננההה פעמיים…" משום מה לא הצליחה לזכור את המילים ולא את שם הזמר והזמרת ששרו את הדואט הזה יחד לפני הרבה הרבה שנים ….מעניין , בדרך כלל הזכרון שלה היה מצויין ,אולי זה חלק מתהליך ההסתגלות של המוח לביתו החדש חשבה והמשיכה לרקוד ולזמזמם מול המראה. נקישה נשמעה הדלת שנפתחה מאחוריה . "אמא, אל תגידי לי שניסית כבר לבצע כמה תרגילי אקרובטיקה, את יודעת שזה אסור לך עד שנבצע מספר בדיקות שיאשרו את המעבר התקין של מוחך המרוענן וכל נוזלי הגוף שלך המזוקקים לגוף החדש שלך…" אמר האיש הגבוה בחלוק הלבן וחייך . הוא ניגש אליה וחיבק אותה. " 30 שנה חיכה לך הגוף הזה…אני לא מבין למה חיכית ליום ההולדת התשעים שלך כדי לקבל אותו אלייך – היית אשה יפהפיה , סליחה את אשה יפהפיה, אמא. " אמר ונשק לה במצחה. "אהבתי את גופי המזדקן, ד"ר אליהו דניאל , כל קמט בו היה מתנה מהחיים … ואם לומר את האמת אני מרגישה קצת מוזר לחזור ולהיות בגוף של אשה בת 30 , בגופי שלי בהיותי בת 30 ולהביט בבני ה…מבוגר ממני בעשרים שנה …ולחשוב שאני הייתי בחוד החנית של המאבק בשיכפולים הגנטיים…" היא צחקה וליטפה את פניו - "אפילו גוון הקול שלי צעיר יותר…זה מעניין…חבל שאביך לא שרד את החליפין ובחר במוות…" "כמו רבים אחרים, אמא, אבל דיי עם זה… כבר דיברנו על זה פעמים רבות, אבא פשוט לא היה מספיק חזק ריגשית לעמוד בשינוי…אצלך זה יהיה אחרת, אני בטוח. 30 שנה שמרנו על גופך צעיר ורענן במרתפי הקליניקה…אין לך מושג כמה פעמים כבר רציתי שתתני את האות לביצוע החליפין , יש לי הרגשה שהפעם זה יצליח." נקישה נשמעה בדלת ולחדר נכנסה אחות בחלוק ירקרק. "בוקר טוב לכם…איך את מרגישה ד"ר שכטר? " שאלה האחות. "נפלא…" ענתה ד"ר שכטר. " החבר'ה מהשתלות השיער מוכנים … בואי איתי הם כבר ממתינים לך , אתה בא איתה ד"ר דניאל " שאלה האחות. "לא , אני אמתין לה כאן… כמה זמן זה יקח ?" "אם הכל יעבור חלק – 20 דקות, אימך ביקשה שיער קצוץ…" צחקה האחות ושתיהן יצאו מהחדר . זימזום חד נשמע בחדר וד"ר דניאל לחץ על האוזניה שהיתה צמודה לאוזנו, צינורית עם מיקרופון זעיר נשלפה ממנה ועצרה מול פיו. "הלו, כן…זה אני. כן היא בסדר – אין בינתיים שום דבר שצריך להדאיג אותנו. לא, עדיין לא אמרתי לה. אני לא חושב שכדאי להזהיר אותה בשלב זה, שלב האופוריה. אתה לא חושב שכדאי לתת לה להסתגל קודם? לא. אני לא חושב שזה יקרה עכשיו, אל תשכח שאצל האחרים ואצל אבי זה לא קרה לפני שעבר חודש מהחילופין. בהחלט. …ואני גם חושב שהיא תגיב אחרת , אל תשכח שאימי פסיכיאטרית… או קיי , או קייי אני מבין. אני אנסה לספר לה על כך היום. כן פרופ' שטיין. אתה צודק היא תרצה לדעת את זה כמה שיותר מוקדם . בסיידר... אני אמסור לה ד"ש ממך .שלום שלום." ד"ר דניאל סיים את השיחה הטלפונית וצינורית המיקרופון הזעירה התקפלה למצבה הקודם. הוא התישב בכורסא שלצד החלון , נשם את ריחות האביב וחש את הרוח הקלילה נושבת בפניו. הדלת נפתחה ואימו נכנסה לחדר . שיער אדמוני קצוץ עיטר את ראשה שהיה קודם קרח ומכוסה תחבושת. "אמא, יש משהו שאני חייב להגיד לך…" "שאני נראית נפלא…" צחקה והתישבה על הכורסא לצידו. "גם את זה… אבל, זה משהו אחר. את זוכרת שאבא, לפני שהתאבד היה מספר לנו על קולות שהוא שומע בתוך הראש? " "כן." ד"ר שכטר הרצינה והביטה בתקרה. שקט השתרר בחדר. ציוץ הציפורים מילא את החדר עכשיו. "אני באמת תהיתי מתי אתה מתכוון להגיד לי את זה…" אמרה האם ועיניה הירוקות חיפשו תשובה בפניו, אבל לא היתה לו כזאת. "…להגיד לך מה?" ניסה הבן. "שיש לי שותפה לחדר …" ענתה אימו. "שותפה לחדר?" עיניו נפערו בתמיהה. "כן… נשמה תאומה ששרדה שלושים שנה במרתפי הקליניקה." ענתה ומבטה רוגע. "אמא, אני לא בטוח שאני מבין…" " אלי, או שמא עליי לקרוא לך ד"ר דניאל… אתה לא מבין, בני. אבל, תיכף תבין. כנראה שמעשה הבריאה עדיין נפלא מבינתם של בני אנוש." "אמא, תסתכלי עלייך את ההוכחה הכי טובה… אשה עם זכרונות וידע של בת תשעים בגוף של נערה צעירה…" ד"ר דניאל ניסה לקלוט את מבטה של אימו, אך היא הביטה בחיוך אל האופק שבער באודם שקיעה אמיתית. "… היא התחילה לשוחח איתי כבר מהרגע שחיברתם אותי אליה… נשמה של אשה-ילדה …וכל כך מבולבלת…" "אמא , את בסדר?" "שששש….כן, אני מרגישה מצויין. אם תקשיב לי עד הסוף אני אסביר לך… כך שתוכל להסביר לכל ה"בוראים" שלכם מה בדיוק קורה כשמתבצעים חליפין, אסביר לך כדי שלא יתאבדו עוד ועוד שפני נסיון כמוני וכמו אבא שלך. כנראה שגם אחרי שניתקתם את המוח ההוא מגופי שלי הצעיר כדי לחברו למוחי המזדקן נשארה מהות מסויימת בתוך הגוף שאין לה ביטוי חומרי , אלא מופשט בלבד… תקרא לזה נשמה, נפש…אבל משהו נשאר באותה אשה צעירה שחייתה 30 שנה במרתפי הקליניקה וחיכתה להיגאל מיסוריה באמצעותי… אתה מבין?" "לא ממש…אז עכשיו אתן שתיים?!" "משהו כזה, מוח אחד ושתי נפשות…או נשמות… נראה לי שאצטרך לחיות עבורי ועבורה עוד שנים ארוכות… וללמד אותה לחיות איתי . . . דרך אגב , אנחנו מסתדרות לא רע." ד"ר דניאל שתק. הוא הביט באימו בשעה ששפתיה נעו וקולה לא נשמע. "מה את עושה, אמא?" "ככה, אני מתקשרת איתה – שאלתי אותה אם היא רוצה לשוחח איתך עכשיו , אבל היא ביישנית…כמו שאני הייתי כשהייתי צעירה…מעניין לא?" ד"ר שכטר ליטפה את שיערו המאפיר של בנה, כשדמעות ניבטו בזוויות עיניו , דמעות שנבעו ישירות משם, מהנשמה. סוף.
שעה ארוכה הביטה בהשתקפותה במראה מכל זווית אפשרית, כל צלקת היתה במקומה, כל נקודת חן, כל קמט שביקשה להשאיר. "ד"ר שכטר את פשוט מושלמת…" לחשה האשה לעצמה. תחבושת דקה עדיין עיטרה את ראשה הקרח כמו כתר לבן , נותרו עוד שעתיים לאיחוי מלא והיה עליה להמתין להשתלת השיער. היא הביטה מבעד לחלון חדרה. בחוץ אביב. ציפורים שרו על ענפי העץ בחצר הקליניקה בה בילתה כבר שבועיים מאז שהחליטה לבצע את החילופין. היא תהתה אילו ציפורים הן המשובטות… אחרי כן, החליטה לבחון את יכולת הריקוד שלה, רגליה נענו לפקודות כמו פעם והיא סבבה בחדר הקטן וזימזמה לעצמה שיר ישן "ככה זה כשיש שניים….נה נה נננההה פעמיים…" משום מה לא הצליחה לזכור את המילים ולא את שם הזמר והזמרת ששרו את הדואט הזה יחד לפני הרבה הרבה שנים ….מעניין , בדרך כלל הזכרון שלה היה מצויין ,אולי זה חלק מתהליך ההסתגלות של המוח לביתו החדש חשבה והמשיכה לרקוד ולזמזמם מול המראה. נקישה נשמעה הדלת שנפתחה מאחוריה . "אמא, אל תגידי לי שניסית כבר לבצע כמה תרגילי אקרובטיקה, את יודעת שזה אסור לך עד שנבצע מספר בדיקות שיאשרו את המעבר התקין של מוחך המרוענן וכל נוזלי הגוף שלך המזוקקים לגוף החדש שלך…" אמר האיש הגבוה בחלוק הלבן וחייך . הוא ניגש אליה וחיבק אותה. " 30 שנה חיכה לך הגוף הזה…אני לא מבין למה חיכית ליום ההולדת התשעים שלך כדי לקבל אותו אלייך – היית אשה יפהפיה , סליחה את אשה יפהפיה, אמא. " אמר ונשק לה במצחה. "אהבתי את גופי המזדקן, ד"ר אליהו דניאל , כל קמט בו היה מתנה מהחיים … ואם לומר את האמת אני מרגישה קצת מוזר לחזור ולהיות בגוף של אשה בת 30 , בגופי שלי בהיותי בת 30 ולהביט בבני ה…מבוגר ממני בעשרים שנה …ולחשוב שאני הייתי בחוד החנית של המאבק בשיכפולים הגנטיים…" היא צחקה וליטפה את פניו - "אפילו גוון הקול שלי צעיר יותר…זה מעניין…חבל שאביך לא שרד את החליפין ובחר במוות…" "כמו רבים אחרים, אמא, אבל דיי עם זה… כבר דיברנו על זה פעמים רבות, אבא פשוט לא היה מספיק חזק ריגשית לעמוד בשינוי…אצלך זה יהיה אחרת, אני בטוח. 30 שנה שמרנו על גופך צעיר ורענן במרתפי הקליניקה…אין לך מושג כמה פעמים כבר רציתי שתתני את האות לביצוע החליפין , יש לי הרגשה שהפעם זה יצליח." נקישה נשמעה בדלת ולחדר נכנסה אחות בחלוק ירקרק. "בוקר טוב לכם…איך את מרגישה ד"ר שכטר? " שאלה האחות. "נפלא…" ענתה ד"ר שכטר. " החבר'ה מהשתלות השיער מוכנים … בואי איתי הם כבר ממתינים לך , אתה בא איתה ד"ר דניאל " שאלה האחות. "לא , אני אמתין לה כאן… כמה זמן זה יקח ?" "אם הכל יעבור חלק – 20 דקות, אימך ביקשה שיער קצוץ…" צחקה האחות ושתיהן יצאו מהחדר . זימזום חד נשמע בחדר וד"ר דניאל לחץ על האוזניה שהיתה צמודה לאוזנו, צינורית עם מיקרופון זעיר נשלפה ממנה ועצרה מול פיו. "הלו, כן…זה אני. כן היא בסדר – אין בינתיים שום דבר שצריך להדאיג אותנו. לא, עדיין לא אמרתי לה. אני לא חושב שכדאי להזהיר אותה בשלב זה, שלב האופוריה. אתה לא חושב שכדאי לתת לה להסתגל קודם? לא. אני לא חושב שזה יקרה עכשיו, אל תשכח שאצל האחרים ואצל אבי זה לא קרה לפני שעבר חודש מהחילופין. בהחלט. …ואני גם חושב שהיא תגיב אחרת , אל תשכח שאימי פסיכיאטרית… או קיי , או קייי אני מבין. אני אנסה לספר לה על כך היום. כן פרופ' שטיין. אתה צודק היא תרצה לדעת את זה כמה שיותר מוקדם . בסיידר... אני אמסור לה ד"ש ממך .שלום שלום." ד"ר דניאל סיים את השיחה הטלפונית וצינורית המיקרופון הזעירה התקפלה למצבה הקודם. הוא התישב בכורסא שלצד החלון , נשם את ריחות האביב וחש את הרוח הקלילה נושבת בפניו. הדלת נפתחה ואימו נכנסה לחדר . שיער אדמוני קצוץ עיטר את ראשה שהיה קודם קרח ומכוסה תחבושת. "אמא, יש משהו שאני חייב להגיד לך…" "שאני נראית נפלא…" צחקה והתישבה על הכורסא לצידו. "גם את זה… אבל, זה משהו אחר. את זוכרת שאבא, לפני שהתאבד היה מספר לנו על קולות שהוא שומע בתוך הראש? " "כן." ד"ר שכטר הרצינה והביטה בתקרה. שקט השתרר בחדר. ציוץ הציפורים מילא את החדר עכשיו. "אני באמת תהיתי מתי אתה מתכוון להגיד לי את זה…" אמרה האם ועיניה הירוקות חיפשו תשובה בפניו, אבל לא היתה לו כזאת. "…להגיד לך מה?" ניסה הבן. "שיש לי שותפה לחדר …" ענתה אימו. "שותפה לחדר?" עיניו נפערו בתמיהה. "כן… נשמה תאומה ששרדה שלושים שנה במרתפי הקליניקה." ענתה ומבטה רוגע. "אמא, אני לא בטוח שאני מבין…" " אלי, או שמא עליי לקרוא לך ד"ר דניאל… אתה לא מבין, בני. אבל, תיכף תבין. כנראה שמעשה הבריאה עדיין נפלא מבינתם של בני אנוש." "אמא, תסתכלי עלייך את ההוכחה הכי טובה… אשה עם זכרונות וידע של בת תשעים בגוף של נערה צעירה…" ד"ר דניאל ניסה לקלוט את מבטה של אימו, אך היא הביטה בחיוך אל האופק שבער באודם שקיעה אמיתית. "… היא התחילה לשוחח איתי כבר מהרגע שחיברתם אותי אליה… נשמה של אשה-ילדה …וכל כך מבולבלת…" "אמא , את בסדר?" "שששש….כן, אני מרגישה מצויין. אם תקשיב לי עד הסוף אני אסביר לך… כך שתוכל להסביר לכל ה"בוראים" שלכם מה בדיוק קורה כשמתבצעים חליפין, אסביר לך כדי שלא יתאבדו עוד ועוד שפני נסיון כמוני וכמו אבא שלך. כנראה שגם אחרי שניתקתם את המוח ההוא מגופי שלי הצעיר כדי לחברו למוחי המזדקן נשארה מהות מסויימת בתוך הגוף שאין לה ביטוי חומרי , אלא מופשט בלבד… תקרא לזה נשמה, נפש…אבל משהו נשאר באותה אשה צעירה שחייתה 30 שנה במרתפי הקליניקה וחיכתה להיגאל מיסוריה באמצעותי… אתה מבין?" "לא ממש…אז עכשיו אתן שתיים?!" "משהו כזה, מוח אחד ושתי נפשות…או נשמות… נראה לי שאצטרך לחיות עבורי ועבורה עוד שנים ארוכות… וללמד אותה לחיות איתי . . . דרך אגב , אנחנו מסתדרות לא רע." ד"ר דניאל שתק. הוא הביט באימו בשעה ששפתיה נעו וקולה לא נשמע. "מה את עושה, אמא?" "ככה, אני מתקשרת איתה – שאלתי אותה אם היא רוצה לשוחח איתך עכשיו , אבל היא ביישנית…כמו שאני הייתי כשהייתי צעירה…מעניין לא?" ד"ר שכטר ליטפה את שיערו המאפיר של בנה, כשדמעות ניבטו בזוויות עיניו , דמעות שנבעו ישירות משם, מהנשמה. סוף.
) למשל: אמא, אל תגידי לי שניסית כבר לבצע כמה תרגילי אקרובטיקה, את יודעת שזה אסור לך עד שנבצע מספר בדיקות שיאשרו את המעבר התקין של מוחך המרוענן וכל נוזלי הגוף שלך המזוקקים לגוף החדש שלך…" דמות שמספרת לדמות אחרת דברים אשר ההיא כבר יודעת. פסקאה זו למשל, מיותרת לחלוטין כי הרעיון מובן גם בלי שתכתבי. יותר מזה, אם את לא ניכנסת לפרטים רפואים (אלא אם את רופאה במציאות) הסיפור יהיה יותר אמין. כמו שאומרים, אם את כותבת על דברים שאינך יודעת , תהיה מוכנה שיהיה מישהו שכן יבין בהם ולו זה יצרום. 2) משפטים חונקים. רוב הסיפור כתוב חלק וזורם, אבל יש כמה משפטים לא מפוסקים ובעלי אורח מכשיל. קשה לסיים אותם בלי להיחנק באמצע. למשל: "ציפורים שרו על ענפי העץ בחצר הקליניקה בה בילתה כבר שבועיים מאז שהחליטה לבצע את החילופין." הדרך הכי טובה לאתר אותם היא לקרוא את הסיפור בקול רם. ושוב, סיפור ממש נחמד.
