שתי פואמות

[פילוסוף רוחני33]

אליפלט בא שוב משחיה וצלילה/
ויקרא על אורות מספרון קבלה/
וילך אל אמו שכבסיה תולה/
עם המים משקה הנודד ביהודים.

ויחשוב לרגעים על צבעים בשפה/
תבניתם הקלה וישרה מה יפה/
ויפרוש ויטייל אל חורשה שעייפה/
ויתעה בין עלים שדמעה מורידים.

כששיחק בחולות נשמתו הוא עכר/
איך הים צורתו בלשוננו זכר/
בדיבור הקדום התעמק, אף נזכר/
שגליו נשיים, בתמיהה סוד סדים.

ותופיע בינות קרני שמש הדמות/
השוטר השחור בקללה כי ימות/
וישקע בעולם החשוך אין כמות/
וישנה תדמיתו בובת עץ וזרדים.

נחום תקום עצל, בובת עץ שכמותך, הנה שעון צלצל, לך רוץ לעבודתך.


בנעורי הורתו היא יצאה בבקרים/
מתרוצצת בין אינסוף דשאים אדירים/
ותקטוף לה פירות סגלגלים ששרים/
ותחלק לידידים, גם תצחק כילדים.

היא חולת הסרטן המזמרה מבטנה/
אל גובהי השמיים כשתם אובדנה/
ותכין היא מכתב שנרטב מעינה/
חיוכי האלים לה בטבע מודים.

כשעברה אל העיר, הפנים מתקשים/
ותראה שזרים עוד כל הברנשים/
מפלצות שם קופצות מt.v. לכבישים/
כקסמים אט נמוגו זמנים מיוחדים.

וימלאו החמסין אז עוצמות מאפילות/
שככלי תקשורתי התחושות בן כלות/
רמזורים שלגונים מתארכים כמו מקלות/
ונערים בין אוזלת משמעות נאבדים.

נחום תקום עצל, בובת עץ שכמותך, הנה שעון צלצל, לך רוץ לעבודתך.


משטרה כפשיסט מגיעה עם עזרה/
בכחול שתאותת יש אימה מנוכרה/
האדום ברמזור הוא דממה שקדרה/
הירוק הוא אישים מתחברים נחמדים.
אמבולנס רק דהר ויזעק בבריחה/
בין עוטפי התחבושת לגאול מטביחה/
ויכניס צמר גפן, פיסונת לחה/
ויסתום לחברה בה פצעון שהאדים.

מגני הדויד סיבובם הם נעים/
ניצתים למרומים על ראשים משתגעים/
סיוטים נושנים בם פורצים מתבקעים/
חיש עולים לבסיסים דקיקים מופרדים.
כשהגענו אל סוף הרמות ברקיעים/
שמילת הסירוב הפשוטה שם תרעים/
פרצופים מוקפאים מצל נר שמנעים/
וקריסטלים זזים על מוחנו צמודים.

נחום תקום עצל, בובת עץ שכמותך, הנה שעון צלצל, לך רוץ לעבודתך.






ילדים שרו בחייהם סופרנים יפים/
נערות לומדות לשיר והופכות לזונות/
ילדות כחולות כמלאכים גרות בצריפים/
נעים הבתים בקיטור-הזיית-זיכרונות/
יתערערו קרשיהם שֶכרַדיו מדברי זועפים/
נשים בחזה חום קמח טוחנות.

מחצו פרצופו כספוג מגוחך-צורה/
עשו ניסויים מדעיים בפניו המלוכלכות/
מתרסקים פני-ילד במעבדה קרה/
עיוותיהם בין זכוכיות-שיגעון מסובכות/
מכותיו הפכו אותן לקריקטורה מוזרה/
עוז-רשעות הקפיא מוחו במתכות.

אלוהים מכסה שמיים מלאים במלבנים/
מעשיר בשפע נוצץ של אוצרות/
אומר מלה פשוטה שלא מבינים/
מכניס לראש-ילד צבעים ואורות/
אורות-כוכבי-סמכויות מכים עוינים/
מגִנים צמיחת-האדם לכל הדורות.

מתוק שקד הפורח בחיוך-יְלָדוֹת/
אישה כינורות בתוך בטנה נופלים/
מחיבה נושקים לבבות בתמונות ורודות/
אוהבים מתמלאים מעגלים שלווים וגדולים/
מדברים במלים רגשיות מורכבות כחידות/
אל כוכבי-אור-בראשית עולים.

יפה מאד ונאווה כפסל אישה/
מרכך כמים מגע אימהי מקטיפה/
ים הררי מלא חשק ללישה/
מתיקות בכוח עמוק ונמשך סוחפה/
ייחומה כנהרת-אש שלשמיים מחישה/
המוני-עוצמות-אושר ויופי מציפה.

מלים כחולות כנגינת-ג'אז קרה/
דואגות בעיניים נשים ואותן מנתחות/
משורר הוגה בעטו עדין-האמירה/
דין כמכות-מכונת-כתיבה מנצחות/
מלים מטיפות-זהב כדבש בתורה/
דבריהן השקופים כמסגרות שבמקומות מונחות.

אמן מרים זרוע מקומחת כעייפים/
מביט דרך מכחול כנועץ אמירה/
אשייט בציור נפשי ופניי הכפופים/
ממלא יופי זורם בעולם-יצירה/
אדם שמוט בפסל עירום כקופים/מחומר הכדים ורוח בבית עברה.

מקבעים מצבים אנושיים כחביתה מְכינים/
אדם בראי-זהב יקלוט אחרים/
מהלכים ברחובות המון עניים קטנים/
אוויר חום וחם מחבר חברים/
מזדמן לאדם להתחבר לאלוהיו בַפָנים/
אמירות-מחשב חכמות מחליפים בדיבורים.

 

[ציקימינגו1]

אליפלט בא שוב משחיה וצלילה/

ויקרא על אורות מספרון קבלה/

וילך אל אמו שכבסיה תולה/

עם המים משקה הנודד ביהודים.ויחשוב לרגעים על צבעים בשפה/

תבניתם הקלה וישרה מה יפה/

ויפרוש ויטייל אל חורשה שעייפה/

ויתעה בין עלים שדמעה מורידים.כששיחק בחולות נשמתו הוא עכר/

איך הים צורתו בלשוננו זכר/

בדיבור הקדום התעמק, אף נזכר/

שגליו נשיים, בתמיהה סוד סדים.ותופיע בינות קרני שמש הדמות/

השוטר השחור בקללה כי ימות/

וישקע בעולם החשוך אין כמות/וישנה תדמיתו בובת עץ וזרדים.
נחום תקום עצל, בובת עץ שכמותך, הנה שעון צלצל, לך רוץ לעבודתך.
בנעורי הורתו היא יצאה בבקרים/

מתרוצצת בין אינסוף דשאים אדירים/

ותקטוף לה פירות סגלגלים ששרים/

ותחלק לידידים, גם תצחק כילדים.היא חולת הסרטן המזמרה מבטנה/

אל גובהי השמיים כשתם אובדנה/

ותכין היא מכתב שנרטב מעינה/

חיוכי האלים לה בטבע מודים.כשעברה אל העיר, הפנים מתקשים/

ותראה שזרים עוד כל הברנשים/

מפלצות שם קופצות מt.v. לכבישים/

כקסמים אט נמוגו זמנים מיוחדים.

וימלאו החמסין אז עוצמות מאפילות/

שככלי תקשורתי התחושות בןכלות/

רמזורים שלגונים מתארכים כמו מקלות/ו

נערים בין אוזלת משמעות נאבדים.

האם כך לא עדיף ?
שבחים על השיר מרעיף
בקוראי כך כל חרוז
ובתוכן הייטב ארוז
בקיצור איני שבו"ז

 

[פילוסוף רוחני33]

תודה.